אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

    הם  מכניסים אנשים לשאבלונות, עושים מאמצי על למיין ולסווג ולתייק, ריבועים ריבועים קטנטנים, ללא אויר ללא זמן ללא אמת. העיקר להמשיך לתייק. הזמן קצר והתיקייה מרובה, והיא גדלה ותופחת, ולהם אין, אין להם נחת. במנוחה בוודאי שאין בהם נחת, לכן מבצעים ועושים ויוצרים יש מאין, גם חושך מאור לפעמים, העיקר שיהיו נתונים. עם נתונים אפשר להתמודד, הכלום והריק ...

        אני מכירה בחור אחד שגר לידי. "מכירה" אולי מלה מוגזמת, בוא נאמר שיש בחור שגר לידי שאני יודעת על קיומו. ואיך יודעת ? פעם נקשתי נכנסתי ביקשתי קיבלתי (סוכר, קרציות). מעולם לא נתקלתי בו שוב, מעולם לא ראיתיו מחוץ לדירתו ולא בדרך אליה או ממנה, או בחדר המדרגות. אבל פעם בשבוע, בדיוק נמרץ, קיומו היה מתגלה. ...

    בתקופה פסאודו-רוחנית זו, ההולכת ומתערבלת, הולכת ומסתעפת, בה אנחנו נמצאים, תקופה בה כמעט כל הזרמים האמוניים כולם מדברים על עידן של תיקון, על ימים שהולכים ונעשים קשים עבור המין האנושי, על מבחנים שנעשים יותר ויותר דורשניים, על  קץ הימים ועל האפשרות שלנו מנגד עדיין לתקן (בטרם נתוקן בכוח וזה לא יהיה נעים), הולכים להם בני האדם כעיוורים ופיסחים בעולמו ...

  כמו שכתבתי בזמנו למישהי מכאן, שאמרה שהיא מסתדרת במקטעים מירושלים, כלומר שטחים ללא רצף גיאוגרפי, אצלי ירושלים נחלקת לפחות ממקטעים: אצלי מדובר בנקודות ספציפיות בעיר בהן אני יכולה להסתדר. אנסה למנות כאן את המרכזיות שבהן ולתת בהן סימנים. אז ככה: אני מסתדרת בדירה שלי ובגינה, בעיקר באזור שליד הדקל שם מוצל ורגוע. בסופרמרקט, בבתי שארית הפליטה של אחרוני חבריי ...

    רוגע-לי ורוגע-לך, מה בין אושר לרגיעה ? אני יודעת שכשאני רגועה, אז טוב לי. אבל בעצם יכול להיות גם טוב בתסיסה. בין הרוגע לבלבול ולאי נוחות הרגילה, אני מנסה לתת קצת סדר ולאפיין אלו דברים מרגיעים אותי: – שקט – טבע – נשימות: קפאלבאטי בערך 60, עצירת נשימה לדקה לפחות  –  X 3 – כפר, לא עיר – ...

    עד לפני עשור בערך, כלומר כל תקופת הילדות והנערות והצבא והאחרי-צבא שלי, התשובה המקובלת שזכורה לי לשאלה התמימה-כביכול "מה שלומך?" היתה ישראלית ופשוטה: "בסדר". בסדר. הווה אומר, אני לא מאושפז כרגע באיכילוב ועדיין לא בגהה, לא נפגעתי בפיגוע וגם  חוג מכריי הקרוב לא, ואני ממש מקווה שזה ימשיך כך, אני גם לא צופה כרגע בעייה מיוחדת שעלולה לקרות ...

  (נכתב לפני שנה, אין להיבהל, כרגע עדיין לא סוף הקיץ החביב אלא רק אמצעו המנחם) סוף הקיץ זה דבר עצוב. טוב, אצלי גם סוף החורף וסוף הסתיו וסוף אביב. אפשר לקצר ולומר, שאני לא אוהבת חילופי עונות. עד שהצלחתי להסתגל לעונה, ללמוד לחבב את מנהגה עימי, לאמץ אל חיקי את אורחותיה, מצב רוחה, מאכליה, היא, ללא שום התראה מראש ...

  – יש לקרוא בצמוד לשיר המקור זמן של קיץ/גיורא גרשון (תרגום ל SUMMER TIME, ג'ורג' גרשווין) —————————————————————————— הגיע קיץ והחיים מהזה פשוטים דגים קופצים במחבת, צמר הגפן מתוק 🙂 אבאש'ך עשיר אמאש'ך מעסה בשמנים ארומטיים אז שתוק כבר, תינוק מגודל חלאס לבכות מה אתה אומו או בחורה באחד הבקרים (בשבילך צהריים) אתה תזדקף ותשיר, הזה שלך יפרוש את כנפיו ...

    חאת חאאאאאאאת, זהו פוסט ניסיון. התכנסנו כאן כולנו, בערב מיוחד וחגיגי זה, בלה בלה בלההההההההההההההה. *** וראשונה נעלה אל הבמה את הגברת הקשישה , הגברת-באדרת, האמא של כולנו, ישישה נכבדת, (קידה, נישוק על יד, פינוי הבמה, מחיאות כפיים מאופקות): ירושלים.  (סדרן מוליך אותה כלאחר כבוד אל הבמה, עוזר במדרגות). לה 70 שמות והרבה גדרות ולא מעט חומות ואפילו ...