חדשה במעין ?

סוף הקיץ זה דבר עצוב.

טוב, אצלי גם סוף החורף וסוף הסתיו וסוף אביב.

אפשר לקצר ולומר, שאני לא אוהבת חילופי עונות.

עד שהצלחתי להסתגל לעונה, ללמוד לחבב את מנהגה עימי, לאמץ אל חיקי את אורחותיה,

מצב רוחה, מאכליה, היא, ללא שום התראה מראש או צל של סנטימנט, נוטשת.

ומילא נוטשת, מורישה לי במקומה, עונה אחרת, אליה צריך מחדש להתרגל.

 

הקיץ בירושלים ידוע כקריר ונעים, את זאת יודע כל ירושלמי מתחיל.

אני אישית את אזור המרכז מחרימה החל מיוני ועד אוקטובר.

אז מה נשאר לנו ?

ירושלים ומדבר וצפון.

בצפון מלחמה, במדבר מקובל לחשוב שחם מידיי (לא מתווכחת עם דעות נחרצות).

עם מה נשארנו ? ירושלים וסביבותיה.

כך קורה שאחת לשבוע-שבועיים קצים אני וחבריי בעיסוקים הביתיים-משרדיים המשמימים שלנו,

ושמים פעמינו אל הירוק ירוק הזה שמחוץ לעיר,

זה שידוע גם בשמו השכיח יותר "טבע".

 

השילוב של ירוק-ירוק עם הצורך במים קפואים ומיד והיעדרו של ים בירושלים, מוביל אותנו

אוטומטית למקום שנקודת הימצאו המשוערת עברה מפה לאוזן בשיטת הטלפון השבור.

כשאנחנו מגיעים לשביל המשוער בואך הטרסה המשוערת שלמעשה נהרסה ביישור הטרקטור

המשוער האחרון, עובדת קיומנו עצמה הופכת אף היא להיות סוג של השערה פרועה.

על כן, המצאנו לנו קיצור דרך מדויק יותר מכל הסבר שהוא להגעה אל מעיין:

סימן הישבן העירום.

 

כן, כן, לא השביל או הטרסה או ציוץ הציפורים או ריח התאנה יובילוך נכחה אל המקום,

אלא הישבן הראשון שתשזוף עינך, הוא הקובע:

כאן יש מעיין, והוא כל כך שווה שרק אנשים שווים ואוהבי טבע שמבינים ערכה של רחצה עירומה מהו,

מכירים אותו.

כל כך נחרץ הוא הסימן, כה ודאי, שראוי לקבוע שלט או תמרור שיקל על המציאה, לאמור:

(_!_) ראית ישבן? כאן יש מעיין.

 

סביב כל מעיין ראוי לשמו באזור, מתקבצים להם אנשים וכללי התנהגות מסוימים שאופייניים לאותו מעיין.

מעיין שווה ייחשב ככזה אם ורק אם: יש בו מעט מאד אנשים, לא הרבה יודעים עליו,

האנשים שממש לכלכו ואשכרה מצאו אותו, מדברים חלש, מתנהגים כלא נראים, מתבאסים כהלכה אך

בשקט כשעוד אנשים מלבדם מגיעים, אבל באופן כללי משדרים אווירת נחמדות כללית ובלתי מזיקות

כלפי משתמשיו האחרים של המעיין,

בבחינת "אם גם אתם הצלחתם למצוא אותו, על אף כל ההתקלות, וואללה אולי יש על מה לדבר".

 

באווירת חופש קלילה זו של אחרי יום עבודה או סופה של שבת בואך תחילת שבוע,

היית מצפה להלך רוח שובבי, להיעדרן של מסגרות מחייבות או כללי עשה ואל תעשה מסועפים,

אך לא כך כשמדובר במעיינות אזורנו. לא לא.

רק נסה להפוך את הרחשוש החברי והנעים לדיבור קצת יותר צפוף ודציבלי, ותראה איך כל החיוכים

הנעימים מהמטיילים המאופקים הופכים ארשת עצבנית, רוטנת דבר מה שאף פעם לא תצליח לשמוע.

נסה לרמוז שאבוי, ברח לך קצת במעיין, אבל מיד יצאת לחפש מסתור בעץ ואיפה כל נייר הטואלט עכשיו, ותקבל תנזופת חמורה ממנהיג המעיין. 

מנהיג המעיין הינו אדם מוקפד ורציני, שבדרך כלל מוסווה היטב בשטח, אבל

יודע לצוץ באופן מיידי בזמן של הפרה בוטה של אחד מחוקי המעיין הבלתי כתובים.

לסיכום:

זכור! המבטים החביבים וההתנהגות הנאורה כביכול, יכולים להפוך עוינים בן רגע.

לא תמיד תדע להצביע בדיוק בשל מה ולמה או על העיתוי המדויק בו זה ארע, אבל אז אתה פתאום

מרגיש, שממש לא חברים שלך פה, ושהדבקות והאחווה המזויפת שהרגשתם בחברת האחרים,

הייתה אך ורק השקט שלפני הסערה.

 

זה בדיוק יהיה הרגע להתנגב היטב, לשים איזו חולצה, לקום לתפוס מרחק, מספיק של כמה מטר מהחבורה ההיא, למצוא לכם את עץ התאנה שלכם, ולהרגיש שוב הכי מבודדים שבעולם, הרחק מבני

אנוש,

לבד בשקט הגדול.