אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
עד לפני עשור בערך, כלומר כל תקופת הילדות והנערות והצבא והאחרי-צבא שלי,
התשובה המקובלת שזכורה לי לשאלה התמימה-כביכול "מה שלומך?" היתה ישראלית
ופשוטה: "בסדר".
בסדר.
הווה אומר, אני לא מאושפז כרגע באיכילוב ועדיין לא בגהה, לא נפגעתי בפיגוע וגם
חוג מכריי הקרוב לא, ואני ממש מקווה שזה ימשיך כך, אני גם לא צופה כרגע בעייה
מיוחדת שעלולה לקרות בשעה הקרובה איתי או איתם או עם המדינה במימדים
של השמדה מוחלטת, ועל כן אני, כשכן/מכר/חבר לעבודה אענה לך על שאלתך בכנות פשוטה:
"בסדר".
וכך היה, והיה לציון גואל, או בכל מקרה, לא הצליחו ממש להשמידה, גם אלו שניסו ממש בכל הכוח.
היה בזה אולי משהו קצת שנות ה 70' כזה: לא המהפכות של שנות ה 60',
לא הדיסקו המוטרף של ה 80',
ולא ההמשכים ההזויים של ה 90', שלא נדבר על ה 2000.
בעשור ומשהו האחרונים, קיבלה התשובה מימד לקקני משהו, מסתיר,
שלא לומר מדחיקני, מימד טלביזיוני אפילו, כאילו הנשאל נמצא כרגע בעיצומו של שעשועון
טריוויה, הוא מדבר קבל עם ועדה, עליו לא לחשוף על עצמו דבר, ועם זאת להישמע מבסוט.
"הכל טוב" פוחז החל להישמע ברחבי הארץ, בתחילה במיטב הבסיסים הצבאיים בתוכניות
של מיטב הד"שים לחברה ולהורים ולכל חיילי גדודי גולני באשר הם.
אחר כך החילותי לשמוע את ההגיג מפיותיהם של בני דודים ומכרים צעירים
שאני מכירה, ואמרתי, נו מילא, המדחיקנים הקטנים והסבביים האלה עוד לא יודעים עול חיים
מהו, עוד שנה בפז"ם ובקושי "בסדר" צרוד יישמע מהם, והארץ תשוב לשקוט.
אך לא כך היה.
לא זו בלבד שלא חזרו בהם בני התשחורת מהתגרותם הלשונית, אלא אף החלו להוסיף
לה לשון פנייה, הווה אומר: "הכל טוב, אחי".
בבחינת שיא הליקוק ואחותו.
לא זו בלבד ש-ה-כ-ל טוב אצלי ובחיים שלי, ואינני יודע צער מה הוא, אלא שבשמחתי התמידית
כי רבה, אף ממנה אני אותך לאחי, או אותך, שכנתי הטובה, לאחותי.
ובענייני סלנג, שרשרת המזון בארץ היא כזו:
דיבור מסויים בצבא —–> תוכניות ד"שים ———> ערסים ברחוב ———–> חיקויים
של ערסים ———–> תל אביבים "מאגניבים" ————>צפוניים——-> כל הארץ כולה
————–> אקדמיזציה של המלה המדוברת ושימוש נרחב על ידי מיטב המרצים והפרופסורים
ככה התגלגל לו "הכל טוב, אחי" המסכן מעלה-מעלה עד לפיותיהם של טובי האקדמאים בארצנו,
ומשהחל להישחק מעט בקצוות, החליטו להפריטו ליותר מסכום חלקיו וה"אחי"
הפך ממלכתית ל"אח שלי".
הרי מדינת עולים אנו, מיזוג גלויות.
לא כל עולה יודע מיידית לתרגם "אחי" לשפתו שלו.
בביטוי "אח שלי" או "אחות שלי" עוזר האזרח הותיק לעולה החדש ומתרגל איתו
פעלים והטיות, שמות תואר ולוואי.
ה"הכל טוב" נשאר בעינו.
ככל שמצבה של המדינה מתדרדר, התשובות נעשות מסוכרות יותר, התוספים
מלאכותיים והבניינים-שלמים ומפוארים יותר.
ואני שואלת, להיכן זה עוד יתגלגל, ואיזה ממטרים עוד צפויים לאזרח המסכן שסתם
שואל לתומו את השכן בדרך לזבל "מה שלומך?"
האם נמשיך להיות נידונים לסוכריזציה של הסבבה של תחושותיו של השכן
והאם ימשיך כל עובר אורח להתעקש להוסיפך בלהט לאילן היוחסין המשפחתי שלו ?
אני טוענת שחייבים להפסיק את ההסתכררות המסוכנת הזו, ויפה "גיסה שלי" אחת קודם.
וואלה, איזה מאמי, היא צודקת!
לצד נרטיב "הזרם המרכזי" שהפלאת להציג, קיימים קילוחים משניים:
מבחינה תכנית, "הכל טוב" הפך ל-"הכל דבש" או בחוגים שלי ל-"הכל סילאן".
מבחינה צורנית, הביטוי הפך מתשובה לשאלה:
"מה קורה אח שלו, הכל סילאן?"
והתשובה היא:
"בננה אגוזים, סקס סמים וטל מוסרי"
יחד עם זאת, אני מזהה שיפור ביחס לימי האייטיז שהניבו את התשובה הקיבוצניקית "הכל בסיידר, סיידר הגליל".
האמת?
אני מעדיפה בהרבה את "הכל בסיידר, סיידר הגליל"
התמים החמוד והכן.
ככל שיותר מתחכמים מילולית וסוכרית,
ככה אנשים יותר מדוכאים והפער בין הרגשתם לבין מה שהם מוציאים, גדל.
מדינה בהפרעה.
אחד הטובים שקראתי לאחרונה, אחיותי
כושר ההתנסחות שלך וחוש ההומור
ראויים לכל שבח.
אני מוצא שאת מיוחדת ולא מבין איך עד עכשיו לא נפגשתי בכתיבה שלך.
מקווה שתגיעי לבמות יותר נרחבות,
כאלה להן את ראויה.
וואו, תודה לכולכם.
עושה טוב …