עכשיו אחרי יומיים שלושה

אני חושבת שמוכנה לשלב האנקדוטות.

אני אנסה להעביר חלק ממה שהיה שם ב"בית האלוהים" (ספר מצויין של סמיואל שם, אגב).

האדרנלין גורם לך לא להצליח לישון גם בחמש שעות שנותרו עד לבוקר הבלתי נמנע,
וזה הזמן שהמחשבות שלך הצליחו גם הפעם לגנוב ממך לטובתן.

והיה קשה והיה מפחיד עד מאד והיה אי וודאות במשך חמישה ימים ולילות ארוכים.

והיה גם מצחיק עד מאד.

והיה הרופא ששמו הולך לפניו, כולם אומרים שהוא מעולה בעבודתו, שופרא דשופרא,
ואנחנו אישיותית נתקלנו באדם מתנשא ובלתי נעים.
אני בכיתי בגללו, ממש. נפגעתי. והוא הוסיף לי לקושי הכללי ולצער ולחרדה ולאימה.

ואז אחי מופיע לי עם התובנה שהרופא המכובד פשוט לא כל כך אוהב אנשים בהכרה …..
התגלגלתי מצחוק.

כבוד הרופא המדופלם (שתודה על כל מה שעשה), פשוט אעעעפס לא כל כך אוהב
אנשים בהכרה.
הוא מעדיף אותך מורדם אם אפשר, או פתוח חזה, רק ככה הוא מעדיף לתקשר.

ובלוק הטחינה-חומוס שאח שלי הביא מאבו גוש בלווית צרור פיתות,
למשמרת לילה אותה עמד להעביר עם אבי, והיציקה שנפלה דוך על הרצפה,
והדודה המצחקקת נהדרות.

והיה האח הקרוע של המחלקה, נקרא לו סימון בוזגלו, שנכנס לחדר החולה ומשפחתו
ההמומה ומביא סרייה של שעתיים בדיחות "גסות", והופך את החדר כולו ואת החולה
המורדם ומונשם לשוק צבעוני ומעט מלוכלך, עם תרנגולות מתרוצצות ונשים עירומות,
ואבסורד רוקם חיים ואת רוצה להקרין הכל לתוך סרט ולחתום בנשיקה,
ולשלוח לעזאזל לחיים של מישהי אחרת בדיונית, ורק לא שלך.

ובתוך כל הזמן-לא זמן הזה, את רואה המון אנשים מסביב, מזהה אהבה, הרבה אהבה,
בבני אדם.
והקרובים זורמים, מבקשים לעזור, והשיחות מתארכות עד הבוקר.
פתאם את שומעת דברים שמעולם לא שמעת קודם, וכולם שופכים את ליבם בפנייך,
וזה מקל עלייך כל הדיבוריזציה הזאת,
הרי בוא נודה שבימים כתיקונם את רוב הזמן לבדך מבחירה.
ופתאם אנשים והמון דיבורים וקשרים ואהבה ונישוקים וחיבוקים שעוזרים,
והאגו וכל שאר השטויות הרגילות של שגרה קצת נדחקים הצידה,
ובחרכים הקטנים שנפתחים בין הזמנים, יש מקום כמעט רק לאהבה להיכנס ולבוא.

והיא נכנסת ובאה.

ואת מרעיפה אותה עוד יותר מביום רגיל על כולם, ומודה על כל דבר הכי קטן,
ואוהבת את אחיות בית החולים והקיוסקאי ואת השומר.

ובימים כאלה, כשאת יוצאת לרגע החוצה מהעולם הלבן אל החוץ החוצי,
רחוב הנביאים אפילו נראה כמו השאנז-אליזה,
טוב אולי לא רחוב הנביאים, אבל כל רחוב עירוני מלוכלך ודהוי הופך לגן עדן עלי אדמות.

ואי אפשר לתאר איזו חוויה היתה לי לראות את עין כרם מוזהבת כולה לקוחה מגלויות
תיירים או מאיורים של ספרים על גן עדן.

החברה הכי טובה שלי התחתנה באותם ימים נמהרים, והיה יום שבו נאלצתי
לעשות סטייה חדה בין גיהנום לגן עדן וחזרה, ובאמצע הסיוט של בית החולים ואי שינה
ובהלה לאמא שלי,
התקלחתי, התלבשתי מקסים, ונסעתי עם חברים למקום די רחוק ויפהפה,
לערב אחד מהאגדות.
המעברים היו מטורפים לחלוטין.
והכרחיים.
לא היתה לי כל ברירה אחרת.

ומה שעזר לי באותה חתונה עצמה היו חברים, אנשים אוהבים, אהובים.
ומופע קטן של מישהי מהמשפחה שעלתה ושרה את "פרח הלילך".
זה היה רגע שבו נאלמתי דום.
זה "ה"שיר שלי, אני מפזמת אותי בקומי ובשוכבי, באופן טבעי.

עמדתי נאלמת.
וכשהיא הגיעה ל"היום אולי נדחה את העצבת",
הייתי שם. לגמרי. ברגע.

כמה חיים של בן אדם יכולים להיות סרט ?

לא היה זמן לתמוה,
היה זמן להיות.

וכל כך טוב לחזור למציאות הרגילה וה"נאחסית" אפילו של:
לראות באפור,
ולהתעצבן על אנשים, ולכעוס קצת, וקצת לאהוב, ולנוח ולישון המון,
ולחשוב שעות על שעות ולהסתבך עם זה,
ולהתעצל אפילו ללכת לסופר, ולא להחזיר טלפונים לעשרות אנשים,
ולקטר ולהתלונן, אבל בפנים גם המון להודות ולשמוח,
ולהתבאס מהמדינה ומהעיר, אבל לדעת שזה מה שאני בוחרת,
ושוב להתרתח על שני ההורים הבאמת בלתי אפשריים, ואני לא אפרט,
אבל לשמוח שיש על מי להתרתח, ובערב אולי שוב להתפייס,
ולעזור מאד, אבל גם להרשות לעצמי סופסוף טיפה ליפול גם עליהם או להרגיז,
כי אני לא אלוהים אני גם בנאדם, 
ולהבין שוב ששגרה זה נהדר בעיניי,
ובעיקר: לנצור היטב את ההבנות הרבות,
ובעיקר את זו: שאני רוצה ללמוד להסיק מסקנות ולהשתפר גם בלי הגרזנים החדים
והנוראיים האלה של החיים.