אחות רחומה

בגיל 9 החליטה שזה ייעודה בחיים.
אחות, וזהו – שום דבר אחר לא.
אפילו עברה למגמה ביולוגית בתיכון, מה שהסתבר כשיקול מוטעה.
אחרי שנה – חזרה לספרותית, והוציאה בגרות סבירה.

במכתב הראשון שכתבה לי מבי"ס לאחיות – סיפרה איך באמצע מקלחת נפח החולה את נשמתו.
אני הייתי מזועזו עד עמקי נשמתי, ושאלתי: "איך את יכולה?"
והאחות הרחומה (עדיין בשנה א בלבד) ענתה:
"טיפלתי בו, נתתי לו כבוד וחסד – גם בחייו וגם במותו!"

מסלול הקריירה שלה כלל כמעט הכל:
אורטופדיה, כירורגיה, פנימית, שיקום משותקים (שם כבר היתה סגנית אחות אחראית).

לאחר עזיבת בית החולים החלה להתמחות בתחום הגריאטרי, והתאהבה בזקנים ובעבודה איתם.
יותר מכל – אהבה את תשושי הנפש, שאיתם קשה יותר לתקשר, אבל אהבה הם הכי יודעים גם לתת וגם לקבל!

כבר כמה שנים מאז שהפכה למפקחת ולמקבל החלטות.
כגודל התפקיד – כך גודל האחריות.