רק כמעט אהבה, תודה לאל!

שעות ארוכות (ובייחוד נוספות ומאוחרות) לאט לאט הציתו בי רגש מיוחד כלפיה.
כיבדתי והתאפקתי כדי שלא לחרוג מקורקטיות של עבודה.
עד שכבר לא יכולתי יותר.

כתבתי לה מכתב ארוך ומפורט על כל מה שאני מרגיש כלפיה, והדגשתי שאין לי כל בקשות ובוודאי שלא דרישות.
רציתי רק להשתפך באוזניה, ולפתוח את הלב לגמרי.
את המכתב הזה שמתי בפינת שולחנה בתום אחת המשמרות שלנו יחד.

שעתיים אח"כ היא התקשרה:
"שמע – אתה כותב נפלא! אבל שתדע – אני עכשיו בסיטואציה משפחתית כל כך טובה, שאין בי רצון להיות מעורבת רגשית עם מישהו נוסף".
זו לא היתה ממש הפתעה, וכך שיערתי שיהיה.
הודיתי לה על הטלפון, וחזרתי על מחוייבותי לאי התערבות:
"רק רציתי שתדעי שאת יושבת לי בראש 24 שעות ביממה, ויש בי רגש מתוק מתוק כלפייך! אין צורך בהדדיות. ידיעתך מספיקה לי!"

המשכנו לעבוד על הפרוייקט, ומדי פעם בפעם הגנבנו חיוכים מיוחדים אחד אל השניה.
ואז שוב לא יכולתי יותר.

המכתב השני דיבר במפורש על אהבה, והיתה בו נכונות "ללכת עד קצה תבל" עבורה.
למחרת בבוקר קיבלה את פני בפרצוף תשעה באב, שהגיע מהר מאוד לבכי תמרורים:
"זה יותר מדי בשבילי! למה אתה לוחץ? תעשה טובה ותיקח את המכתב בחזרה. אני לא יכולה להמשיך לעבוד איתך!"

מהר מהר חזרתי בי מן ההגזמה, והתחרטתי על הלחץ (גם אם לא זו היתה הכוונה).
אמרתי לה שאני מתכוון לכבות את האש שבוערת בתוכי כלפיה, למרות הכאב שכרוך בכך.