נשברה ההקרבה!

לפני שאושפזתי בבי"ח בגלל דלקת ריאות – היא נרשמה לטיול מאורגן לרומניה יחד עם אביה (בן 84 כמעט).
בראש שלה הסתובבה המחשבה שאולי תהיה זו הפעם האחרונה שיוכל לעלות לקבר אימו.

מייד כשחליתי אמרה לי: " אני צריכה לבטל כדי להיות איתך!".
אני, וגם שאר החבר"ה חזרנו ואמרנו לה: "מה פתאום? מה – אני לבד כאן?".

לאחר שאביה לא הזכיר אפילו ברמז את האפשרות שייסע לבד (מה שאומר שהוא חושש) – נקלעת לסערת נפש ולהתלבטות ענקית, ושיתפה אותי בה:

"מצד אחד – אם אסע, הראש שלי יישאר כאן, דואגת לך. מצד שני – אם אבטל ואבא ייסע לבד, אני אהיה כאן, אבל הראש שלי יהיה שם, רועדת מפחד איך הוא יסתדר!"

זה המקום להוסיף הערה חשובה:
אבא שלה מעולם ולעולם לא הודה, לא מודה, ולא יודה בקושי הכי קטן!
זה מנוגד לאישיות הברזל שלו, שמאחוריה יושבת רגישות מאוד גדולה, שנובעת מחיים שלמים של קשיים וסבל בל יתואר.
נכון שגם בגילו הנוכחי הוא מתפקד מצויין, אבל ניכרת האטה מסויימת בקצב (גם הגופני וגם המנטלי).

אתמול, אחה"צ, כשבישרתי לה טלפונית שאני משתחרר מבית החולים –  פרצה בבכי גדול.

ההתלבטות הבאמת מאוד קשה נפתרה ע"י השחרור הזה, לאחר שרק שעות ספורות קודם היתה קרובה יותר להחלטה ההפוכה.

אז הלילה היא טסה איתו (וכבר הגיעו).