תובנות מגדריות מפורים

בערב הראשון של הפורים המשולש שלנו חברה הודיעה לי על קריאת נשים שעמדה להתבצע בביתה של אישה שלא הכרתי קודם. דווקא נחמדה עם ילדה חמודה מאד ועוד אחד בתנור. בסבר פנים יפות היא הכניסה אותי לסלון ומיד שמתי לב לגבר שישב ליד שולחן האוכל הצמוד ואכל לו ארוחת ערב להנאתו הגלויה. הוא אף לא הרים את עיניו מהצלחת כשניכסתי. עם הזמן נכנסו עוד כמה נשים כמוני וחיכינו ביחד לבואה של בעלת הקריאה. מנסות לחשוב על דבר-מה לומר אחת לשנייה. למשל, כמה זה קשה למצוא קריאה בשעות נוחות לנשים עם ילדים קטנים. כשפתאום נשמע רעש, לא חזק מדי אך ברור למדי מן הצד השני של החדר. זהו פלוץ. הגבר שישב בצד הזה של החדר מיד מלמל משהו לבתו הקטנה ובכך גם הסגיר את עצמו. הנשים שהתאספו בקצה השני לעומת זאת? כלום. נדה. אפילו צל של חיוך לא נמלט מאחד מפרצופיהן. משהגיעה בעלת הקריאה והתחילה במלאכתה כבר נהיה לי זמן לחשוב בנחת על הדברים ואלה היו מחשבותיי:

ראשית, לעניין הקריאה עצמה, היא היתה פנטסטית. קלויה ונעימה ולא מהירה מדי. אדרבא, היא גרמה לי להבין סוף סוף דבר שכבר מזמן חשדתי בו: נשים פשוט אינן מסוגלות לבטא את מילות התפילה/המגילה במהירות שבה מסוגלים הגברים. לטוב ולרע.

שנית, בעניין הארוחה, אני משוכנעת בכך כי מעט מאד נשים אם בכלל היו מסוגלות להתיישב לאכול בחדר שעת עת מתמלא בגברים זרים, אפילו בתום יום צום. לכל הפחות היא היתה עוברת למטבח או לחדר אחר משלה.

ושלישית, בעניין הפלוץ, שאלתי את עצמי, מדוע לא הגבנו? האם הסיבה לכך היא שאנחנו נשים? זאת אומרת, כבר לא ילדות? (שהרי ברור שאם היינו עוד ילדות קטנות אזי לפחות אחת מאיתנו לא היתה יכולה לסתום את פרוץ הצחוק ובכך לסחוף את כולנו לגל צחוק אחד ענק.) או שמא הסיבה נעוצה בזה שכולנו נשואיות? זאת אומרת, אנחנו כבר רגילות.