אהובי נוסע

מדי פעם ופעם מדברים על הכישלונות של המהפכה הפמיניסטית. בדרך כלל הכוונה לכך שאם פעם היה הגבר אחראי על טיפוח הקריירה (שלו) והאישה על ניהול הבית (המשותף להם) הרי היום עדיין הגבר אחראי על טיפוח הקריירה (שלו) והאישה על ניהול הבית (המשותף להם) אלא שהיא גם נדרשת לטפח קריירה משלה. אולם מה עם הבעיות שעולות במקום בו המהפכה צלחה? 
קחו לדוגמא בית בו הגבר לא עסוק רק בקריירה שלו אלא גם מעורב כמו האישה בגידול הילדים ובביצוע מטלות הבית ואז פתאום עולה הצורך שהוא ייסע (מטעם העבודה אמנם) לחמש-עשרה וחצי ימים לארה"ב? והנה האישה מוכרחה להסתכל על עצמה בעיניים ולהודות בכל מה שאיננה מסוגלת לעשות מפאת אותו ניהול משותף של הבית. 
לבשל למשל היא יודעת בקושי (רק מרק — לפעמים גם יוצא טעים — וסלט ירקות — אך למי יש כוח — וספגטי — עד שהוא יוצא מהאוזניים). לאפות עוגה? בחיים לא (וזאת בעיה כי בשבת יש יום הולדת עשר לבן בבית). לגהץ? אין על מה לדבר. גם הלבד כבר לא מי-יודע-מה מתאים לה. ומזל שפורים כבר מאחורינו כי גם תפירת התחפושות עליו. 
והילדים? הם רגילים לארוחות ערב משפחתיות ואבא שנשאר איתם בחדר עד שהם נרדמים (או עד שהוא נרדם, כל הקודם זוכה. בכל מקרה, לאמא שלהם אין סבלנות לדבר בכלל) וגם הם אינם בטוחים שיעמדו במשימה. וגם הוא עצמו חושש: מה אני עושה להם. ובעוד ששעת הטיסה מתקרבת והלחץ בבית עולה, כל מה שנותר לומר לעצמנו הוא: זה עדיף מההפך, זה עדיף מההפך, זה עדיף מההפך….

נסיעה טובה סוויטהארט, תהנה מהחופש ממטלות הבית ובכלל ותחזור בשלום (ועם הרבה כוח – תוכל כבר לתאר לעצמך איזו ערימת כביסה תחכה לך על חזרתך).

חתום באהבה, O.