תראו אותי אני עפה

אם היינו בסרט מצויר היו מופיעים מסביבנו עננים של חפצים שונים, סנדוויצ'ים ועפרונות עפים מתוך תיקי אוכל, מחברות, כובעים, נעליים, מפתחות לאוטו, מברשת שער ויוגורט שנשפך בדרך. גם כאשר איכשהו נסגרו דלתות האוטו וכולנו בפנים לא פסק התוהו ווהו. אני יושבת כאן. לא אני. לא אני. איייייימאאאאא היא דוחפת לי את המושב. הוא בועט בי. בן זוגי מספר שברגעים כאלה היה אביו מסתובב לרגע קט מבלי לקום ממקום מושבו מאחורי ההגה ומעביר על פני ילדיו המתקוטטים סתירה אחת ארוכה. אולם הוא הרי אדם גבוה ואני? ידעתי שידי אינה משגת. הדלקתי רדיו. בקול רם. שלא אשמע. מיד התחרטי. אוי, המפגש החוזר הזה עם מנחי תכניות האקטואליה של הבוקר. כל היהירות הזאת והאהבה העצמית. ההתנשאות והלעג. יודעי הכל. הכנסתי את הדיסק שהיה מונח שם ממילא ועט עט התמלא החלל בקולות ההולכים וגוברים של טופים אפריקאיים. רציתי שוב להתחרט. להישאר בתוך העצבנות האישית שלי ורק שלי אבל לא יכולתי. הטופים האלה משכו לי בידיים ונכנעתי ונתתי וגם נתתי להם לסחוף אותי פנימה פנימה ולמעלה. וככה עשינו את המשך הדרך, בליווי קולות הלוחם הזולו. בקולי קולות. איש עירום חזק ושחור עשה את דרכו ברחבות העיר העתיקה של ירושלים הבוקר. על התוהים ווהים לא הסתכלתי בכלל, אך ידעתי שהם עטופים יחד איתי בתוך הבועה של הקצב והקולות הנשיים הטהורים העפים מעל. אפילו הקטן בן שנתיים. חבר שלי פעם הסביר את האפקט של המוסיקה האפריקאית כך. היא מזכירה לנו את פעימות הלב של האמא ששמענו עוד מתוך הרחם הוא אמר.