יוסי בלי ג'אגר אבל עם תום

זוכרים את סופו של הסרט יוסי וג'אגר? בוודאי. ג'אגר מת ויוסי נשאר לבד כאשר חלק מהקהל הזיל דמעה וליבו נצבט, לראשונה על גיבור הומוסקסואלי.
 ניתן לשער משמו של הסרט הזה שהוא המשך לסרט הקודם. בעלילת המשך, עשר שנים אחרי, יוסי הוא כבר רופא, לא סתם רופא אלא קרדיולוג. כמה סמלי, לפי פניו העגומות ניתן להבין שאת לבו השבור הוא לא מצליח לרפא. 
עשר שנים והוא עדיין נושא בתוכו את האבל ואת האהבה. וכולו אכול געגועים המונעים ממנו חיים. מלבד עבודתו, חייו ריקים. 
הוא עדיין בארון, ובמחלקה בבית החולים מנסים לשדך לו נשים ואחות אחת מנסה להתחיל אתו. אבל הוא אטום. לא רוצה , בקושי מנהל חברה דלים. 
אירוע פתאומי דוחף אותו לצאת לחופשה בה יפגוש צעיר, וניצוץ חדש יידלק בו ויפיח בו תקווה.
 הסרט איטי מאוד, ודורך זמן רב מדי בביצה שיוסי שקוע בה. עקרונית אין לי שום דבר נגד סרטים איטיים. להפך, היו כמה וכמה כאלה שהיו נפלאים בעיני. 
פוקס רצה והצליח במידה ליצור סרט מאוד אינטימי. יוסי תמיד במרכז הפריים כשלתוכו נכנסת רק עוד דמות אחת בדרך כלל. אין מרחב חיצוני והכול חנוק עד הנסיעה לאילת שם נכנס נוף הערבה ומרחיב את המסך. 
המלנכוליה התלויה מעל יוסי והקצב האיטי אינם משרתים את הסרט. כמה וכמה פעמים מצאתי את עצמי שואל מתי כבר יתחיל הסרט. שלא לדבר על השאלה ההומואית מתי נראה כבר את עוז זהבי הנכנס לסרט די מאוחר, בעירום מלא או חלקי. 
אי אפשר לדבר על הסרט בלי לבחון גם את התייחסותו לחיי הומוסקסואלים והשינוי שחל בחייהם בעשור הזה. 
אין ספק שיוסי וג'אגר היה סרט פורץ דרך בקולנוע. סרט שעסק בקצינים הומואים והגיע אל לב המיינסטרים, שלא כמו סרטיו של עמוס גוטמן שזכה להכרה וגדולה בעיקר אחרי מותו. 
אני לא מתכוון לדבר על כל אלו שיצאו מהארון מרצונם או שלא מרצונם, אלא להמוני הזוגות הנראים בציבור, הנשואים או לא, החיים יחד בגלוי ומגדלים ילדים. 
ישנם כמובן רבים הנשמרים עדיין בארון ומשפחות שאינן רוצות לדעת את האמת ומגיבות בחריפות כשהיא מתגלה. אך אין ספק שמידת הקבלה החברתית השתנתה, ודמותו של תום הקצין הצעיר החי מחוץ לארון שחבריו הקצינים הסטרייטים מקבלים את ההומוסקסואליות שלו בתוך הצבא היא דוגמה מצוינת לשינוי. 
אך כל כמה שחברתית תום מחוץ לארון, להוריו לא סיפר. בתוך משפחתו הוא עדיין בארון. 
שאלה אחרת שנראתה לי קצת לא הגיונית, ואולי אני מרחיב את הסטריאוטיפים, לא נראה לי שחתיך צעיר נוטף סקסאפיל כמו תום יתחיל עם ויתקשר אל יוסי הצפוד, נחמד ככל שיהיה כאדם, ומה גם רופא. אולי קורים גם דברים כאלה. 
סצנה מרכזית שאפשר לספר עליה כי איננה ספוילר של ממש (אין כאלה אפשרויות בסרט, אין עלילה של ממש, הכול ברור מראש) היא המפגש בין יוסי והוריו של ג'אגר. יוסי מגיע אליהם ומספר להם את האמת על בנם המת. סצנה שגורמת לו להחליט לצאת לחופשה באילת, כשבדרך יאסוף ארבעה קצינים טרמפיסטים ואחד מהם יהיה תום, קצין צעיר ויפה תואר (עוז זהבי) הומו מחוץ לארון, בעיה שעמדה בין יוסי וג'אגר ולא נפתרה שם. 
תום, כמה סמלי, השם שיעורר בו אפשרות לניצני אהבה חדשה. 
לפני כשנה כתב קובי ניב ספר בו ניתח את עבודתם של הזוג גל אוחובסקי ואיתן פוקס בו האשים אותם בהומופוביה מופנמת, אחרי שחקר את סרטיהם וטען שאינם משאירים תקווה להומואים בסרטים שלהם. תמיד אחד מבני הזוג מת והאהבה איננה מתגשמת. כנראה שהם הושפעו מהספר וכדי למנוע האשמה חוזרת הם השאירו הפעם את זוג האוהבים על החוף. נישאר כאן לתמיד? שואל יוסי, כן לתמיד, עונה תום. חביב, נוגע ללב אך הרי ברור שלמחרת, או מקסימום כעבור יומיים, יוסי יחזור לבית החולים ותום לצבא. אבל אולי, אולי, אולי ימשיכו את הקשר.
 מה שממשיך את ההיבט השנוי במחלוקת בסרטיו של פוקס הוא היחס לסטרייטים. יש רמזים הומואירוטיים בין ליאור אשכנזי לאוהד קנולר. בפעם הראשונה ליאור אומר לקנולר משהו על זה שהוא אולי ימצוץ לו. בסצנה הבאה אשכנזי נכנס עם אישה לחדר השירותים בו נמצא כבר קנולר. כשליאור מתחיל לחבק את האישה הוא שולח יד כאילו כדי למשוך את קנולר לתוך הסיטואציה אך המראה מעלה התקרבות הומואית בין שני החברים. קנולר – יוסי לא משתף פעולה ובורח. 
לאורך כל החלק בסרט המתרחש באילת יוסי קורא את הספר מוות בונציה, ספר העוסק במשיכתו של מוסיקאי מזדקן לצעיר יפה תואר. זה רק עוד אחד מהסמלים שפוקס נטע בסרט. ואם לא מספיק, במכונית לאילת יוסי מקשיב לחמישית של מהאלר, מוסיקה שליוותה את הסרט מוות בונציה, כשהחיילים – שהם כמובן סטראוטיפים – דורשים להחליף למוסיקה מזרחית. 
בסצנה אחרת, שהיא כאילו פנים קהילתית, יוסי הולך לפגישה עם מישהו שהכיר באתר הכרויות לגברים. הגבר אליו הוא מגיע מטיח ביוסי שהוא מרמה כשהוא מפרסם באתר תמונות שלו מלפני שנים כשעוד היה צעיר ורזה. סוג של חוויה שדי מוכרת בקהילה. 
על איתן פוקס כבמאי מוכרחים להגיד מלה טובה בכל הקשור ליכולתו להוציא משחקניו משחק טוב. אם ניזכר ביהודה לוי (סמל המין הגברי של הרגע ההוא), כג'אגר הוא שיחק דמות שונה לחלוטין ומעודנת הרבה יותר מדמותו הציבורית שהייתה מוכרת אז. 
כאן עשה פוקס דבר דומה לעוז זהבי. זהבי שמלבד יופי של ממש יש לו אישיות קולנועית חורכת מסך, משחק כאן את הקצין הצעיר ההומו ומוסיף חן תמים וסוחף, לא מהסוג הפרחי ( עספור) אלא כצעיר הומו עדין וקצת פרחחי. לא מדי. זה בכל זאת עוד סמל סקס גברי. 
אני עדיין מקווה שאולי ימצא את הדרך להפוך גם לשחקן במה, אחרי שבהצגה "אם יש גן עדן" לא הצליח להוציא מעצמו אנרגיות בימתיות. המצלמה אוהבת אותו יותר. 
את אוהד קנולר אני אוהב מאוד כשחקן. אלא שלטעמי הוא עשה טעות בבחירת התפקידים. אחרי הרופא הדתי העגום בסדרה סרוגים, שוב טיפוס מלנכולי. והרי בהצגה "תקופת הסתגלות של טנסי", ויליאמס הוכיח שהוא יכול לשחק תפקידים אנרגטיים הרבה יותר. לא לסמוך רק על החן הנערי , שכאן קצת דהה, ולגלות אינטנסיביות פנימית. זה לא אומר שאיננו משחק היטב את הדמות של יוסי כפי שהוכתבה ובוימה. 
ליאור אשכנזי שומר אמונים לפוקס והסכים לשחק תפקיד משני קטן של ידידו של יוסי, רופא המצוי בתהליכי גירושין. תפקיד קטן המכיל אפילו סצנת עירום.
 קשה לומר כמה נהניתי וכמה השתעממתי לכאורה. הסרט מכיל סצנות שגורמות לו לדשדש מול סצנות קולנועיות אחרות עשויות היטב.