בננות - בלוגים / / אהבה ומכשולים אלכסנדר המון
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

אהבה ומכשולים אלכסנדר המון

את שלושת ספריו הקודמים של המון אהבתי מאוד מאוד. "איש משום מקום" ו "פרויקט לזרוס", היו נפלאים בעיני לכן שמחתי שיצא לאור ספר חדש שלו. הפעם ספר סיפורים קצרים.
 אני אוהב סיפורים אבל בדרך כלל לא כותב עליהם כי לרוב אינני מוצא מכנה משותף ברור ולכתוב על סיפור אחד מכמה לא נראה לי הוגן. אלא שכאן ישנם תשעה סיפורים המסופרים כולם באותו קול, על ידי אותו גיבור, ולפחות לפי השניים הראשונים אפשר לראות בהם סיפורים ביוגראפיים ואם לא החוט המקשר הופך אותם לביוגרפיה של גיבור אחד. זה שאקרא לו המון ליתר נוחות.
 הסיפורים הראשונים מכילים בתוכם הסתמכות על יצירות ספרות אחרות. המון, הנער הצעיר, המספר, רוצה שני דברים, לכתוב שירה ולאבד את בתוליו. אחר כך הוא כבר לא בתול, לא מסתמך על משוררים אחרים וחייו כבוסני שחי באמריקה משתנים. 
הספור הראשון מתרחש בקינשסה. משפחתו של המון נמצאת שם בשליחות דיפלומטית. והסופר אותו קורא ואותו מצטט הנער הוא לב המאפליה של ג'וזף קונרד ספר שמתרחש באפריקה. הוא היה יכול כמובן להסתמך על נבוקוב שעבר לכתוב בהצלחה גדולה מרוסית באנגלית, אלא שכאן מקום ההתרחשות מתאים לקונראד. 
קונרד הפולני הגיע בצעירותו לאנגליה והאנגלית הפכה להיות השפה בה כתב. 
ספרו לב המאפליה שימש כבר בסיס לסרט אפוקליפסה עכשיו שעלילתו הועברה מאפריקה לוייטנאם. 
המון לעומת זאת נולד בסרביה והיה בביקור באמריקה כשהחלה שם מלחמת האזרחים. הוא נשאר חסר כל באמריקה והתחיל לכתוב שם באנגלית. עד כאן דמיון מסוים.
 איך אפשר שלא להתאהב בתיאור הנער המתעורר בבוקר."בחוץ החליפו ריבוא ציפורים את העטלפים מוצצי הדם. ועתה צייצו הציפורים נסערות בהתקף של חיים חסרי משמעות" 
מניין לנער בן שש עשרה להכיר את מושג חיים חסרי משמעות. חוץ מהציפורים חייו של מי עוד בסיפור חסרי משמעות. 
כשהיה עדיין ילד קטן בסרייבו היה שקוע בספרים במקום ללמוד. אביו הדיפלומט היה בשליחות, אמו בדיכאון. הוא העביר את חייו בצורה המדומיינת דרך הספרים. 
כעת באפריקה. עולם שלישי זר ומוזר. הוא צריך ללמוד את המקום, ללמוד לחיות עם הלבנים שנמצאים שם מסיבות לא תמיד ברורות או מוסריות. לכתוב, ולאבד את בתוליו. על זה הסיפור. 
הסיפור הבא מתרחש בסרייבו. הוריו שולחים אותו לאיזו עיירה נידחת לקנות מקפיא גדול שאפשר יהיה למלא אותו במזון לכל המשפחה והאורחים לזמן רב.
 עיירה רחוקה כי מצאו שם מחיר זול. סיפור מסע. עדיין נער ועדיין בתול. נער שכתיבת שירה בראש מעייניו. 
המשורר המלווה אותו בתקופה זו חייו הוא רמבו הצרפתי. רמבו נער בן חמש עשרה מעיר פרובינציאלית שלח לורלין בפריז, משורר חשוב, אסופת שירים שכתב. ורלין מתרשם, מזמין את הנער. מתפתח ביניהם רומן הומוסקסואלי הנגמר בדו קרב. אחרי נדודים רמבו מגיע לאפריקה שם הוא עוסק בסחר בנשק וכנראה גם בעבדים. 
לגיבורנו אין נטיות הומוסקסואליות. אבל הוא רוצה ששיריו יוכרו. רמבו היה בן שש עשרה כשהגיע לפריז והוצג על ידי ורלן בפני כל גדולי הספרות.
 ההרפתקאות שעובר נער בעיר קטנה בקרואטיה אינן דומות להרפתקאות היכולות להתרחש בפריז, אך בעיניו הם הרפתקאות. חלקן מצחיקות חלקן כואבות. סופו של המקפיא הענק שכל האוכל שהוקפא בו נרקב בזמן המלחמה כשהעיר נותקה מחשמל.
 בסיפור הבא עוד לא פרסם שום שיר אך החל להסתופף בחברת משוררים. את מוחמד ד. שנחשב למשורר גדול איננו אוהב או מעריך. משורר שמרן שהחדשנות רחוקה ממנו. אך הוא יוצר קשר עם דדו. הוא נמצא בארצות הברית כשפורצת המלחמה בארצו. כעת אין לו שפה. בוסנית לא מעניינת באמריקה ואנגלית איננו יודע מספיק כדי לכתוב בה שירה.
 אבל שם בסרייבו דדו, משורר שהיה רק מתחיל אז ממשיך לכתוב פרץ שירים המתייחסים למלחמה ולמצב וקרנו עולה. 
המקורות מהן שואב המון לקוחים משטחי חיים רבים ולא רק מספרות או שירה. כשהוא מתאר חדר קטן בשיקגו, שמכר אוקראיני שכר מבוסני. 
את החדר השכור הוא מתאר כך "החדר הזכיר מייצב בגלריית אמנות ריקה. השתקפות נורת התקרה ברצפת העץ נועדה לסמל את פני השטח הכוזבים של הקיום. המזוודות הגדועות מגלמות את טבעם החולף של החיים- או ליתר דיוק את חייו של הנושא, המצונף בפינה ליד קיר חשוף." כמה תיאורים כאלה אנו מכירים המערבים אמנות בפילוסופיה בחיים. 
הסיפורים מביאים אותו לפגוש עוד ועוד אנשים. רובם גולים בוסניים אך לא רק. 
ניו יורק מלאה גולים. והגלות מכלה את נפשו של כל אחד לפי דרכו. כולם צריכים לגלות את מסתרי מספרי הביטוח לאומי שלהם. ללמוד את חוקי הבייסבול ושקיות הארוחות המוכנות. וכמו בסיפורים קצרים בסוף ישנה איזו שורת סיום. פאנצ'ליין שאיננה משנה בהכרח את הסיפור אלא מוליכה את ההפתעה למקום אחר. 
שלא כמו ברומנים שלו בסיפורים אין החלפת קולות וקפיצות בין הזמנים. כל סיפור עוסק בזמן מסוים ומתאר אותו. הפוליטיקה נמצאת מאחורי הקלעים. הוא סומך על הקורא שהמלה סאראייבו תזכיר לו במדויק מה היה שם. כך שגם הסיפורים על התקופות הקודמות למלחמה מכילים מאחוריהם איזה דוק. סוג של אזכור למה שהיה. יוגוסלביה – בוסניה – המעבר לאמריקה. 
מרחוק הדים של המלחמה קשיי ההתאקלמות של הוריו בקנדה. אלא שכשהם מחוברים יחד הסיפורים מהווים ביוגרפיה המעלה דמויות שונות ולא משנה כלל אם הן ממשיות כמו שהיו או עיבוד ספרותי לחוויות ההן, נוגעות ללב או מצחיקות. 
חיים כמו שצעיר שאיינו רחוק מדי מהתקופה זוכר את חייו המוקדמים יותר. הולדתה של נוסטלגיה. 
ככל שהתקדמתי בקריאה עלה בדעתי שהסיפורים הללו נכתבו לפני הרומנים הגדולים שלו. אין ציון האומר שכן או לא. סיפורים מצוינים עונים על כללי כתיבת סיפורים קצרים אך אין בהם עדיין את התחכום המיוחד העתיד להגיע בקרוב.. בסך הכול ספר מהנה מאוד עם שורות נפלאות שהן הבטחה למה שיהפך הכותב הזה.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן