חירות. ג'ונתן פראנזן

אחרי ספרו הראשון של פראנזן, "התיקונים", היה ברור שיש לחכות לספרו הבא. אין ספק שזהו קולו של סופר חדש שיש לו מה להגיד והוא יודע איך להגיד את מה שיש לו. 
הפחד שלי היה מפני תסמונת הספר השני, ספר פחות טוב, שפראנזן לא יוכל להפתיע או לחדש. מהר מאוד מתגלה שספרו החדש לא פחות מפתיע מקודמו. שהוא מסקרן ויש בו הבטחה כבר מן הדפים הראשונים. 
הספר נפתח בחיי משפחה בעיירה קטנה במדינת ניו יורק, משפחת ברגלנד. בספר נרמז שמשפחת ברגלנד שעברו לגור בוושינגטון חוו משבר שהדיו הגיע אפילו לניו יורק טיימס. אלא ששנתיים בעיירה קרתנית הם זמן רב המיילד שכחה.
 וולטר ופטי ברגלנד – אז זוג צעיר שהיו מהראשונים להתיישב בחלק הפחות נחשב של העיר. אופנוענים היו עוברים ברעש. צעירים הבעירו מדורות. 
אזור שלא עבר זמן רב והפך להיות מרכזי ונחשב, בחלקו בגלל הברגלנדים. 
פטי, צעירה גבוהה, בהירה עם זנב סוס. כזו שיודעת כל מה שקשור למשק בית, מסבירת פנים שעונה לכל שאלה. אולי מפריזה מעט בהמעטת ערכה כדי לתת לשכנותיה להרגיש טוב. כזו שזוכרת את תאריכי יום ההולדת של כולם ומופיעה עם מגש קטן מלא עוגיות שאפתה. 
סימן השאלה היחיד היו הוריה שעליהם לא דיברה אף פעם.
 פטי שחקנית כדורסל מצטיינת בקולג' שיודעת הכול על הכל. אפשר לשאול אותה האם כדאי להשתמש בחיתולי בד לתינוקות, האם תנועת הצופים בסדר מבחינה פוליטית, האם נכון שבזיגוג קעריות קרמיקה יש עופרת מסוכנת או האם אפשר לטחון פולי קפה בבוקר לשימוש בערב. פטי הייתה מקור מידע לכל מה שעקרת בית בפרברים צריכה לדעת. אחת כזו שהייתה הופכת במהירות לעוד צלע של עקרות בית נואשות בסדרת טלוויזיה. 
היא הייתה ידידותית לכולן חוץ מלשכנתה קרול מונאהן. קרול עישנה סיגריות, לא טיפחה את ציפורניה ובכל יום חמישי הייתה חוזרת הביתה מאוחר מאוד מליל בילויים. היא הייתה נצמדת יתר על המידה לוולטר ומחבקת חיבוקים לא הולמים את ג'ואי הקטן, בנה של פטי. הטרגדיה הגדולה של פטי הייתה קרול, כאשר קוני, בתה של קרול, החלה להזדיין אם ג'ואי הצעיר מאוד, בנה של פטי. לא עבר זמן רב והמורד הקטן, שכבר מלאו לו שש עשרה, עזב את ביתו ועבר לגור עם קוני אצל קרול ובן זוגה.
 וג'ואי הקטן לא רק עזב את הבית אלא גם את הערכים עליהם גדל, החל לפתח חוש לעסקים והיתווה את דרכו כרפובליקאי קפיטליסט מתהווה, אמריקה במיטבה. 
קרול קבלה את הדבר כמובן מאליו. פטי התחילה לשתות. בלילה אחד חתכה את צמיגי מכוניתו של בלייק, בן זוגה של קרול. היא בהחלט החלה להתדרדר. כעת כבר כונתה על ידי השכנים כפטי המשוגעת. אם כי לא בפניה כמובן.
 אחרי האחת עשרה בספטמבר מכרו פטי וולטר, בעלה, את ביתם ועזבו את העיירה. 
החלק הבא הוא אוטוביוגרפיה שכותבת פטי בהמלצת הפסיכולוג שלה. היא איננה כותבת אותה בגוף ראשון אלא בגוף שלישי, כאחת המספרת סיפור ניטראלי מבחינתה. כשהיא מגיעה לפסקה בה היא לא זוכרת או לא יודעת להתמודד עם איזה פרט היא מוסיפה את השורה " הביוגרפית לא בטוחה, או לא זוכרת". 
כך מספרת הביוגרפית על פטי שגדלה במשפחה שהתעלמה ממנה: פטי הפכה להיות כדורסלנית מצטיינת שאיש מבני משפחתה לא בא לראות ולו משחק אחד שלה בו הובילה את בית ספרה לניצחון, פטי שהוריה העדיפו לומר לה שמוטב לה לשכוח שנאנסה על ידי בנו של אחד מחשובי העיירה – שבקשת הסליחה של הנער תהווה פיצוי הולם. 
בקולג' היא מסתבכת במערכת חברתית רגשית מורכבת מאוד שבין משתתפיה היה וולטר, ובעיקר ריצ'רד. וולטר שהתאהב בה והיא התאהבה בריצ'רד נגן בלהקת רוק והיה חברו הקרוב של וולטר. היא נישאה לוולטר אך המשיכה לאהוב בתוכה את ריצ'רד. 
חייה נמשכו בנישואין לגבר החביב במקביל לאהבה סודית יוקדת לגבר המסעיר שהיו לו הרבה נשים, גבר שלא רצה לפגוע בידידו ולהוסיף את פטי לרשימה. 
החלק הבא עוקב אחרי ריצ'רד כץ הרוקיסט. כץ וולטר היו חברי נפש. אחוות גברים בלי סימנים של הומו ארוטיות. כץ הקים ופיזר כמה להקות כששיא הצלחתו הייתה כשמכר כמה אלפי דיסקים שלו. כשנשאל על השפעת הרוק על החברה ובתקוות המרד שאולי היו נטועות בו, ענה כץ ששיר הרוק היחידי שהשפיע על החברה היה שיר שנכתב על ידי איזה רוקיסט ב 1792. קראו לו המרסלייז והוא אכן הפך לסמל של מהפכה. 
חברת אפל רוצה להפוך את העולם לטוב יותר, לכאורה. לכן מוצריה יקרים יותר מכל מוצרי החברות האחרות, כדי שהרווחים המפלצתיים יפרנסו מספר קטן של בני אדם. אין ספק שהדבר הנכון ביותר לעשות בימים אלו הוא להצטרף למפלגה הרפובליקנית. אייפוד הוא פרצופם האמיתי של הרפובליקנים המעדיפים שנלעס מסטיק ומתנגדים להפלות. אנחנו בעד ייצור מסטיקים ולא צדק חברתי. מסטיק מספיק להיות צדק המאחד את כולם. אנחנו המוזיקאים הרוקיסטים, הם יצרני המסטיק הגדולים ביותר. 
וולטר, שמקבל עבודה אצל מיליארדר שמתעניין באיכות הסביבה, מגלה במסעותיו את המארה החדשה. החקלאות התעשייתית הזחילה האורבאנית, פיתוח זול של שכונות שיתפוררו במהירות, רכבי שטח, אופנועי שלג וים וטרקטורונים. זה מה שקורה באמריקה שמחוץ לערים הגדולות. כלכלה אמריקאית. וכמובן פיצוץ האוכלוסין והרבייה הטבעית המיותרת.
 פליטת גזים בארצות עניות המייבאות מכוניות ישנות ודלק קלוקל. הרעב באפריקה, ההתנחלויות בישראל פלישת הסינים לטיבט, מאה מליון עניים רעבים בפקיסטן הגרעינית ואוכלוסיית העולם שתגדל בעוד שלושה מיליארד בני אדם – אלו רק חלק מהנושאים המעסיקים את וולטר. 
בסופו של דבר וולטר יגלה שהמיליארדר מרמה ומנצל אותו והוא ינסה להחזיר באותה מטבע, שקרים על גבי שקרים. 
השמרנים ניצחו, מסביר וולטר לריצ'רד. הם הפכו את הדמוקרטים למפלגת מרכז ימין ושרים במשחקי בייסבול את אלוהים שמור על אמריקה, שהדגש הוא על אלוהים. 
ההצעה שמציע וולטר לריצ'רד היא שהוא יממן על חשבון המיליארדר את הקמתה של להקת רוק חדשה שריצ'רד יכתוב לה שירים על הנושאים הללו כדי לעורר מהפכה בחשיבה העולמית. 
גיבור החלק השלישי הוא ג'ואי, הילד שגדל ונסע ללמוד באוניברסיטה רחוקה ועזב את קוני לאנחות ודיכאון. ג'ואי ימשיך לפתח את הכיוון הקפיטליסטי שהתגלה בו עוד בנעוריו. למרות שלא ראה בעצמו ימני, הוא התחבר עם בני משפחות ימניות כי קשרים אתם יעזרו לו בעתיד ויאכזבו את אביו.
 באחד עשרה לספטמבר, ראה בבוקר יחד עם שותפו לדירה את התמוטטות בנייני התאומים. זה לא עניין אותו. הוא הלך להרצאת הבוקר והתפלא לגלות שהשבילים בקמפוס ריקים. שהוא היחידי שהגיע לאולם. אחר כך לא הבין מהן הפעולות הנרגשות של הסטודנטים סביב העניין השולי הזה. הוא שנא את בנלאדן לא על ההתקפה הזדונית אלא על שיבוש חייו הפרטיים. 
בשיחה עם שותפו לחדר הוא מזכיר את עובדת היותו חצי יהודי. ג'ונתן השותף אומר לו שהוא יכול להגר לישראל ולהתחיל עם כל החיילות החתיכות. השיחה מתגלגלת וג'ואי שואל מה יש להם ליהודים לחפש במזרח התיכון בין הערבים. אם כולם היו באים לניו יורק שהייתה מקבלת אותם בזרועות פתוחות, היחסים עם הערבים היו הרבה יותר טובים. 
כשהסיפור חוזר לוולטר, מתגלה אדם אחר משהכרנו. כעת הכול מעצבן אותו והוא נגד הכל: נגד התפוצצות האוכלוסייה ונגד תחנות הרדיו המשמיעות מוסיקה סתמית במקום להזהיר מפני אסון גידול האוכלוסייה שממילא יושבת מול הטלוויזיה ורואה בעיקר אמריקן איידול. 
הוא עוסק במה שנדמה לו כהצלת הטבע ובתמימותו לא מבין שנסחף לתוך פעילות של תאגידי ענק שמתכוונים לגרום להרס סביבתי. 
הספר שמתחיל לכאורה באמריקנה הפשוטה של חיי הפרברים ומתכתב עם כמה יצירות שעוסקות בכך, פונה לעסוק בדברים נוספים – איכות הסביבה, הפוליטיקה של איכות הסביבה שמיליארדרים משקיעים בה רק למען עצמם, החיים הירוקים, מוסיקה, פוליטיקה, ועוד. 
כל אחת מהדמויות מייצגת אמריקה, חלק מאמריקה – דעות וחרדות שהסתובבו האוויר. 
אם הרחבתי מעט בתיאור דמותה של פטי, הרי זה מכיוון שהיא המפתח. סביבה סובבים הגיבורים האחרים. בכוונה או לא, היא זו המכוונת את חייהם, את מערכות חייהם והקשרים הנטווים. היא נישאה לגבר שהעריץ אותה אך היא אהבה אחר, ובחיבה ובצורה ידידותית הפכה את בנה לסוג של מפלצת. 
אך מה שמסתבר מתוך הדמויות ומה שמתרחש אתם לאורך הספר היא השאלה מהי הצלחה באמריקה. כמה אמריקאים עסוקים בהצלחה ומה עם הנכשלים, מה היחס אליהם.
 כן, חלק מבני המשפחה נראים כמצליחים (דבר שלא ממש בטוח בהמשך). חלק אחר הם נכשלים, לוזרים. וכולם בתוך משפחה אחת מייצגת. ואם מצליחים, האם זה הופך אותם לבני אדם טובים או להפך. הלוזרים חיים את חייהם האבודים בהשלמה וכמעט בנחת. יכולת הכתיבה על מכלול של חיים שונים בעולם יומיומי של פראנזן כבר הוכח קודם. כאן הוא מרחיב את סגנונו – חולשות אנושיות, משחקים שבני אדם משחקים בעצמם ובאחרים, השקרים שאנשים משקרים, ובעיקר את עצמם. מעט מאוד נחת. 
אני חייב להודות שבשליש האחרון התחלתי להתעייף במקצת מהספר. 640 עמודים הם הרבה יותר מדי לספר. כנראה שהעורך לא העיז להגיד לסופר המבטיח כל כך לקצר. האורך ההופך את הספר לפחות טוב מהתיקונים. 
הספר מתפרש לכיוונים שלא ממש עוזרים לא לעלילה ולא להבנה. למשל חזרה להיסטוריה משפחתית של וולטר מאז היה ילד קטן. פרק ארוך שלא באמת תורם. כן, ניתן אולי לטעון כי הוא מסביר מעט את דמותו. אולם גם בלי החלק הזה, שהוא כמעט מיותר, וולטר נראה כדמות שלמה. 
ובכל זאת, למרות ההסתייגויות, אני יכול לקנא במידה מסוימת בקוראים אשר הספר עוד לפניהם – בקוראים אשר עדיין מתכננים לקורא את הספר הכתוב כל כך טוב.