עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני

כשברכט עבד על מחזהו עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני בשנת 1927 ניבא ולא ידע על מה. 
המחזה עוסק בבנייתה של עיר " חטאים" שנבנתה על ידי פושעים  נמלטים במדבר והפכה למרכז הימורים ותענוגות. 
לאס וגאס כמו שהיא מוכרת לנו היום הוקמה בשנת 1951. היא נשלטה שנים על ידי המאפיה ומשפחות פשע עד לטיהור הגדול על ידי השלטונות. 
בשנת 1928 הושמעו כמה פרקים מתוך היצירה בקונצרט שהופרע על ידי נאצים באולם. אותם קטעים מוכרים היום בשם מהגוני הקטן, המחזה המלא הועלה ב1930. 
שיתוף הפעולה של וייל וברכט היה מאוד חשוב בתולדות התיאטרון המודרני. הם יצרו יחד סוג חדש של תיאטרון, ברכט עם תיאוריית הניכור והכנסת שירים שאינם בהכרח חלק אינטגראלי מהמחזה. וויל השתמש במוסיקה מודרנית. 
הם שיתפו פעולה בשלושה מחזות שהמפורסם בהם הוא אופרה בגרוש. שיתוף הפעולה נגמר כשוייל אמר לברכט שאיננו יכול להלחין את המניפסט הקומוניסטי. 
וייל ואשתו השחקנית לוטה לניה ברחו לאמריקה עם עלות הנאצים, שם כתב כמה מחזות זמר כמו "אבוד בין כוכבים" ( שהוצג בארץ בשם זעקי ארץ אבודה) אך לא הצליח להשתלב היטב בברודווי. 
אחרי מותו החליטה לוטה לניה להנציח את המוסיקה שלו. הפיקה את אופרה בגרוש בברודווי והקליטה כמה תקליטים עם השירים שלו. תקליטים שהיו מאוד פופולאריים.
  את מקי סכינאי מאופרה בגרוש בצעו עשרות אם לא מאות זמרים. גם אלבמה סונג זכה לפופולאריות גדולה כשבוצע והוקלט על ידי להקת הדלתות. 
כשמקשיבים לראשונה באולם למהגוני המלא קורה משהו מוזר למי שהיה אמון לביצועים של לניה. היא לקחה קטעים, הפכה אותם לשירים, בין אם נכתבו לגברים ובין לנשים,בהם הציגה את השירים בצורה קברטית למדי.
  וייל כתב לזמרות סופרן עם חינוך קלאסי. קולה של לוטה לניה היה נמוך מאוד ולא הגיעה לטונים גבוהים. מכיוון שהקליטה עם תזמורת קטנה התאימה את העיבוד לקולה הנמוך ולביצוע המיוחד, במפגש הראשוני עם ביצוע " אופראי תיאטרלי" מלא המושר בסולמות הנכונים קשה כמעט לזהות את הקטעים, האוזן מופתעת מהצלילים המקוריים. 

צריך להיות מוכן למוסיקה של וייל. הוא לא כתב אופרה המלטפת את האוזן, להפך, המוסיקה שלו מתנפלת, לכאורה צורמת למי שלא מכיר מוסיקה מודרנית עם סולמות משונם וקצת דיסוננסים מקצבים לא מקובלים באופרה הנעים בין ג'ז ומוסיקה אטונאלית. רוול כתב בצורה דומה – שונה בהתאם לסגנון את האופרה שלו הנער והקסמים ב1925 וכמו שאמר ידידי אחרי שמתרגלים לרעש מבינים את ההמשכיות הטבעית שבמוסיקה הזו.
 ברכט הוא מחזאי פוליטי – מוסרי שהביא את השלטים הנישאים באמצע ההצגה נותנים כותרות ומפרשים כוונות. 
ברכט מתאים לעמרי ניצן כמו כפפה ליד, עמרי ניצן שהופך את הרלוונטי אקטואלי במרכז הפרשנות שלו לאחרונה, ראו קברט למשל, מצא אצל ברכט את הטוב שבמחזאים עבורו. נכון שבקאמרי נתן לאודי בן משה לביים את הנפש הטובה מסצואן אך כאן באופרה הזו הוא מחזיר לעצמו את האפשרות להיות רלוונטי. 
אקטואלי עד כדי זה שבאחת הסצנות מופיע שלט "סדק חברתי". כלומר רומז אבל לא מדייק. 
סיפור המחזה עוסק בשלושה שודדים הבורחים מהחוק, מגיעים למדבר, מקימים בה עיר תענוגות שכסף מין ואוכל הם יסודות החיים בה. אחרי כמה תהפוכות כמו יוקר המחיה המביא כמעט לחורבנה של העיר האיש הטוב משלם בחייו כי לא שילם על הוויסקי שלו, והתושבים מחפשים את אלוהים שלא הגיע למהגוני. משל חברתי מוסרי אנטי קפיטליסטי נוסף של ברכט. הפושעים כסמל לכסף הלא כשר. 
ההצגה מתחילה בהקרנת וידאו של מרדף משטרתי אחרי מכונית בורחת על כבישי אמריקה וידאו שיגמר בזה שהמכונית שבסרט תיכנס לבמה ותיתקע במדבר. 
לכל אורך ההצגה יופיעו עוד קטעי וידאו של שי בונדר שרובם מרשימים מאוד. 
לעיר הנבנית מגיעות הזונות, ההיצע החשוב שלה. בניגוד לגרמנית השפה בה מושר המחזה הזונות שרות באנגלית ( אלבמה סונג) למה התכוון ברכט? שהזונות אחרות? במקום אחר הן מוכנסות לבמה כשהן עומדות בתוך עגלת סופרמרקט, נשים כסחורה, מוצר צריכה. 
ובסופו אלוהים מגיע למהגוני בפח זבל. 
הבמה ריקה ורק התאורה המצוינת של אבי בואנו (במבי) מרמזת על שינויי מקום אווירה ויופי חזותי רב, על הבמה שיצר מיכאל קרמנקו. שלרגעים מופיעים עליה רמזים לתפאורה כמו זירת איגרוף. 
הביצוע כולו עומד על רמה גבוהה. ניכר שכל המשתתפים הרבים מכירים היטב את צורת השירה-דיבור-שירה שמכתיבים ברכט וויל. מבלי למנות אותם אחד אחד. 
טוב עושה האופרה כשהיא מעלה מדי פעם אופרות שהן מחוץ לזרם הפופולארי. כאן הקהל הצטרך לעשות מאמץ שעמד בו. מחיאות הכפים בסוף הוכיחו על ההנאה.