בננות - בלוגים / / מדיאה וילדיה . לודמילה אוליצקיה
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

מדיאה וילדיה . לודמילה אוליצקיה

 

 יש שמות שמסוכן מאוד לשוב להשתמש בהם בספרות. שמות של גיבורים בלתי נשכחים שנצרבו בתודעה. 
סופר שיקרא לגיבורה שלו לוליטה למשל, גם אם גיבורת ספרו לא תדמה בכלום לאותה ילדה נימפה, גם אם תהייה בספר אישה בת חמישים הקורא יחפש בה את עקבות הלוליטה ההיא. גם אלו שלא קראו את הספר יודעים בערך את משמעות השם והמיתוס שנוצר סביבו. 
ק-ל-א-ר-י-ס היא כמובן גיבורת שתיקת הכבשים. מעטים יודעים שקלאריס הזו מחקה כמעט מהזיכרון את קלאריס דאלווי של ווירג'יניה וולף, שלא היה ספר מאוד פופולארי, מה גם שהשם קלאריס כמעט ואינו מופיע בספר והיא נקראת בו מרת דאלווי. 
לבחור שם המביא אתו מיתולוגיה ומיתוס עשוי לבלבל את הקורא. כולם יודעים שמדיאה המקורית רצחה את ילדיה. לקרוא לספר מדיאה וילדיה מעמיד את הקורא מהרגע שמסתבר לו מיד שהספר הזה איננו פרפראזה על מדיאה ההיא אלא מדיאה אחרת לגמרי, כמעט, הרי שהציפייה לטרגדיה בכל זאת לא תעזוב אותו לאורך לא מעט דפים עד שישתחרר, ואולי לא. 
לודמילה אוליצקיה היא סופרת רוסיה שבהשכלתה היא ביולוגית גנטיקאית שרק מאוחר יותר פנתה לספרות. היא נולדה יהודיה אך התנצרה. ושאלת האמונה היהדות וישראל מעסיקה אותה. 
באחד המקומות בספר היא קוראת להרמת מסך הברזל שאפשרה ליהודים להגר לישראל יציאת מצרים בת ימינו. משה הוציא שש מאות אלף, אך אלו שנשארו לא נספרו ולא מוזכרים יותר. ואלו שלא עזבו את גרמניה עד 1933, איפה הם. 
ברוסיה ספריה מאוד פופולאריים דומני שזהו ספרה השני המתורגם לעברית 
לפני כשנה בקרה בארץ במסגרת פסטיבל סופרים בירושלים. היא צוטטה כאומרת שמדינת ישראל היא טעות היסטורית וגרמה כאן לסערה בעיתונות הרוסית בעיקר. בראיון מאוחר הבהירה שצוטטה לא נכון ואמרה שהקמת מדינת ישראל והתקיימותה עד היום היא נס. 

מדיאה של אוליצקיה היא רוסיה ממוצא יווני שגרה בחצי האי קרים, ולא במקרה. מדיאה המקורית הגיעה כנראה מהאזור הוא. 
מדיאה הרוסייה איננה נסיכה ואין לה ילדים משלה להרוג. היא גרה בבית מבודד למדי בכפר קטן מבודד גם הוא.
 חיי הקבע שלה השתנו כל הזמן. מהפכות, אדומים, לבנים, גרמנים, רומנים, אלו שנעקרו ואלו שיושבו מחדש. כך אלו הקנו לה עמידות של עץ זקן ששורשיו החזקים עמוקים. לפוליטיקה למדה להתייחס כמו אל שינויי מזג האוויר.
 בקיץ באים בני משפחתה לבקר ולנפוש בקרים. משפחתה ענפה ומונה יותר משלושים בני אדם בגילים שונים. את הביקורים מתחילים לתאם עוד בחורף. 
אוליצקיה אינה חוסכת בפרטים וכל שם המוזכר בספר יש לו סיפור משלו, היסטוריה, יש לו עבר המכיל בתוכו עוד אנשים. קשה לזכור בהתחלה את כל השמות, אך בדף הראשון של הספר מצויר אילן המשפחה ולפחות בהתחלה אפשר להיעזר בו. 
מדיאה היא האחרונה במשפחתה שנשארה יוניה טהורה. היחידה המדברת יוונית שאיננה היוונית המוכרת וגם לא העתיקה. היא מדברת בניב של היוונים שבאו להתיישב בקרים לפני מאות שנים. היוונים של קרים גורשו או נרצחו במהלך מאורעות ההיסטוריה. 
כבר בשורות הראשונות הללו אפשר לראות את התרגיל הספרותי שעושה אוליצקיה. מדיאה שלה לא בורחת עם אהובה ליוון. משפחתה העתיקה עשתה דרך הפוכה. מיוון לקרים. חזרה למקורות שלה. 
לא נרמז בסיפור שהיא יודעת או מתייחסת למשמעות שמה, אם כי כשלמדה הייתה תלמידה מצטיינת. 
אוליצקיה משתמשת בו כדי ליצור מיתוס חדש. מיתולוגיה אחרת, מפותלת. כמו המיתולוגיה שיצר מרקס במקונדו שלו, למרות שאין שום קרבה בצורת הכתיבה של שני אלו. 
מדיאה נישאה לרופא שיניים " יהודי שמח, בעל חסרונות קטנים אך בולטים ומעלות גדולות אך חבויות מתחת לפני השטח" היא התאלמנה מזמן לא נישאה שוב ושמרה על דמות האלמנה הלבושה שחורים. היא  פקידת קבלה בבית חולים ונראתה כמו ציור שגויה היה יכול לצייר. היא ואחיה הצעיר ירשו את שערה האדום של אמם. 
מכאן מתחילים להגיע בי משפחתה. המוני אנשים אחים, אחיות, בנים ובני זוגם נכדים ונינים והסיפור הולך וזורם לכיוונים שונים. ההווה העבר סיפורים ויחסים משפחתיים. תוך כדי הסיפורים הפנימיים הללו עולים גם סיפורים אחרים, סיפור גירוש הטטארים מקרים למשל. לא רק את האנשים, אפילו את העצים שלהם עקרו ולא השאירו סימן. 
הקורא המודרני יודע משהו על גירושי עממים כאלה ברוסיה. למרות שמדיאה איננה מדברת על השלטון או על פוליטיקה, אוליצקיה מגניבה אמירות מוסוות. על הדרכים להשיג דברים רק דרך קשרים. על אחד הצעירים, ספורטאי מצוין, שלא נכנס לנבחרת למרות יכולתו כי בנו של פקיד חשוב, פחות מוכשר קיבל את המקום. וכך הולכים ומצטברים סיפורים קטנים רמזים שברוסיה כמובן מבינים היטב.
 מדף לדף הולכת ומתרבה הערכה לכתיבתה של אוליצקיה. כל כך הרבה אנשים וכל אחד מתואר אחרת ומתואר לפרטיו. היא מתארת את הנופים של קרים. את ההרים, את הצמחייה הים פרטים על גבי פרטים וכולם במקומות מתאימים להם. 
מדיאה חדת החושים שוכבת במיטתה ועוקבת אחרי ההתרחשויות בבית. נשים שהגיעו בלי בעליהן שנשארו לעבוד, וחבריהן שכרו בית בכפר והיו מתגנבים בלילות. היא שמעה את הגניחות. אחר כך היו מתגרשות ומתחתנות מחדש ומולידות עוד ילדים שיבוא בקיצים לבקר אותה. והיא תעקוב אחרי צמיחתם, אחרי התאהבויות ראשונות בבית שכל כך הרבה צעירים מסתובבים בו. התעוררויות ראשונות. אהבות ובגידות. הכול היא ראתה. 
אי אפשר שלא לחוש במשהו צ'כובי בכתיבה. החיים בכפר, חופשות קיץ, אהבות לא ממומשות או כן. מסורת רוסית שאי אפשר להתעלם ממנה.
 היא מנסה להסביר, אם כי לא מפי מדיאה את פיתולי השפה. " המילים אינן מוסרות את המחשבות בדיוק אלא רק בקירוב רב, שיש כעין פער, כעין חרך בין המחשבה למילה והוא מתמלא על ידי פעולה מאמצת של ההכרה, אשר מפצה על האפשרות המוגבלת של השפה." 
ספר ללא עלילה מוגדרת אך מלאה סיפורי סיפורים, דמויות נפלאות ומערכות יחסים מורכבות המסופרות בסוג של צמצום. כל כך אהבתי את הספר הזה. זה ספר שנקרא בקלות ובחיבה גדולה. קריאה למען הנאת הקריאה. פשוט עונג קריאה צרוף.

 

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן