בננות - בלוגים / / סקטבורדים בחינם. סעיד סייאפיזדיי
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

סקטבורדים בחינם. סעיד סייאפיזדיי

 

 סיירפיזדיי הוא סופר אמריקאי ממוצא איראני. כותרת המשנה של הספר היא " זיכרונות מילדות פוליטית" זיכרונותיו של ילד שגדל בבית של פעילי שמאל סוציאליסטיים. פעילים עד מאוד. 
כבר מן הפסקה הראשונה מבהיר לנו הסופר עד כמה הספר שלו עומד להיות רציני. 
" ארצות הברית תהייה חייבת לעבור מהפכה חברתית. כל המהפכות עקובות מדם, אבל זו תהייה העקובה מכולן. מעמד הפועלים יחליט בעתיד הלא רחוק לזרום אל הרחובות, להכניע את המשטרה, להשתלט על אמצעי הייצור ולהוביל לעידן חדש, עידן סופי, של שלום ושוויון. המהפכה היא קרובה. היא ממש קרובה" 
מלבד כמה ניסוחים אמריקאיים מדי, קומוניסטיים במפגיע, אפשר היה לחשוב שהפסקה נכתבה אצלנו במחאת האוהלים ברוטשילד. אלא שאחרי הפסקה הראשונה בה מצטט הנער את אביו מגיעות כמובן פסקאות אחרות המספרות את הסיפור. 
סיפור חייו מכמיר הלב של ילד שגדל בבית שהפעילות הייתה בו חובה יותר מהתייחסות אישית לילד. 
לא עוברות כמה פסקאות וללב מתגנבת שאלה. האם הוא רציני, המספר הצעיר. המתאר את כאבי הלב שלו?
 אביו עמד בראש מפלגת הפועלים והאמין שהוא יביא את המהפכה. בגלל פעילותו היו עוברים חודשים בין הפגישות עם אביו, שהיה נוסע מוועידה לוועידה. פגישות שקבע עם בנו נדחו ברגע האחרון בגלל פגישה מקצועית חשובה שצצה בהפתעה. 
הוריו התגרשו מזמן. אביו כבר התגרש שוב מאשתו השנייה וניהל רומן עם צעירה " קומרדית" בת עשרים ושמונה. בת גילו של סעיד. גיבור הסיפור. 
אמו הייתה אומרת לו כשהיה קטן, מחמוד הלך לעשות את המהפכה. אמו, מרתה האריס הייתה נערה יהודיה אמריקאית. מאז שעזב אותה שמרה את עצמה לזמן שיחזור אליה ולמהפכה. למרות שהבינה שהתחתן איתה בשביל אישור עבודה באמריקה. 
היא לא עזבה את המפלגה את הפעילות והסבירה לסעיד שאביו עושה עבודת קודש. 
כשהודתה בסבלה אמרה , שורשי הסבל נעוצים במערכת הקפיטליסטית. אנחנו חייבים להרוג את קפיטליזם כדי להרוג את הסבל. 
לעתים הייתה מוחה נגד דיכוי הפלשתינאים, המאבק של קאסטרו אימפריאליזם או ילד שחור שנהרג על ידי שוטרים. כשהיו צריכים לעבור בחלק עשיר של העיר הייתה אומרת לו, תסתכל על החארות העשירים האלה, והוא בז לעצמו שרצה את מה שיש להם ואין לו. 
הם היו עניים והיו צריכים לברוח מדירות שלא שילמו עבורן שכר דירה. כשהייתה שולחת אותו לספריה להחזיר ספר שהיה צריך להחזיר מזמן ולברוח כדי לא לשלם קנס , הסבירה לו, פשע נגד החברה הוא פשע טוב. הוא היה משתף פעולה. 
פעם רצה סקטבורד, אחרי המהפכה הם יהיו בחינם ולכולם יהיה כזה. כשהיה בן ארבע הודיעה לו שלא יאכלו יותר חסה וענבים כי פועלי החקלאות בחוות מדוכאים. 
על החסה ויתר בלי בעיה, אך אחרי כמה שבועות רצה ענבים. היא למדה אותו מהי תאווה והשתוקקות ותלתה על חולצתו כפתור עם סמל עובדי חווה עם הכיתוב אל תאכלו ענבים. עברו חודשים והחרם לא נגמר. 
בסופרמרקט ראה את כולם קונים ענבים. הוא נעמד ליד הדוכן. תאכל ענב אחד, אמרה, הוא לקח אחד וגילה שני דברים, טעם מופלא ונוסחה שיצר בעצמו שאמרה תאווה + השתוקקות = גניבה. בפעם הבאה הרשתה לו שוב לקחת אחד, אבל הוא קטף שניים מן האשכול. ובכל ביקור הוסיף אחד. 
יום אחד החליטה לקחת אותו ואת חברו הטוב לראות את האמפייר סטייט בילדינג. כשהתיישבו באיזו גינה לנוח, עוד לפני שהגיעו הוא קיבל מאמו כמה מקלות גזר בעוד חברו הוציא מתיקו ממתק אחרי ממתק. מתוסכל הוא קם להסתובב ואיבד את דרכו. את סוף היום עשה במשטרה כילד אובד עד שימצאו את אמו, ושם פלא, מכונה מלאה ממתקים ושוטר טוב לב קנו לו גלידה עד שאמו תבוא לאסוף אותו. הוא הניח אותה על הברכיים והיא נמסה. הוא לא זכה לטעום גלידת שוקולד. 
הם היו עניים מאוד. לא מחוסר הצלחה, לאמו היה תואר בספרות אנגלית והייתה יכולה למצוא עבודה מכובדת. הם היו עניים מבחירה. היא בחרה בצורה מודעת ופעילה להישאר ענייה. עוני הוא כבוד. סבל הוא מעלה. וחבריה, גם אם הצהירו שאין דבר נבזה יותר מצלחה, הרי שבתוכם חשבו אחרת לעתים קרובות, אך להודות בכך הייתה בגידה ברעיון. 
בתחילת הקיץ יצאו לפיקניק. כל חברי המפלגה היו שם, אולי עשרים איש. הנואם המרכזי היה המבוגר היחיד בשטח. המבוגרים האחרים כבר התפלגו מזמן על רקע מיני ויכוחים, והקימו להם סיעות או מפלגות מתחרות. 
סעיד חשב שכל חברי המפלגה הם פועלים סוציאליסטיים אך גילה מהר שרובם סטודנטים בני המעמד הבינוני. הפועלים לא הצטרפו. 
מנהיג המפלגה הנוכחי הכריז שעל כולם לחפש להם עבודות במפעלים. תפנית לתעשייה, קרא לזה. הסטודנטים לרפואה או לעריכת דין וכיוצא באלה מקצועות לא התפקדו ועזבו את המפלגה. חודשים אחרי נאלץ המנהיג להכריז, שכמובן, יש חולים או בעלי דין שיצטרכו בעלי מקצוע והתנועה חייבת שיהיו לה נותני שירותים שכאלה. 
האמרה של לנין שכל טבח צריך ללמוד לשלוט איננה מרמזת שלנין רצה להיות טבח. 
באחת הישיבות הללו כשנרדם על כסאו צעק מתוך חלום " נגד " והביך את אמו. 
בסוף שנות השבעים נסע אביו לאיראן. סעיד בטוח שאביו מנהיג שם מהפכה. חומיני חזר לאיראן ומהפכנים השתלטו על בניין השגרירות. אבל האיראנים רצו להיות קפיטליסטים. ובני הערובה, כך אמרה המפלגה מוחזקים על ידי קרטר ולא האיראנים. 
וכשהאיראנים הם האויב הגדול, איך מרגיש ילד קטן ממוצא איראני שלא יכול שלא להצהיר שהוא בעד האיראנים ונגד האמריקאים הקפיטליסטים. ככה זה כשאתה הילד של המפכה. של המפלגה. של כולם חוץ מהוריך, כמעט. 
המעניין הוא שכל הדמויות הן אמיתיות. הסיפור הוא אוטוביוגראפי וסעיד סיירפיזדיי איננו מנסה להסוות, וכנראה גם לא לשנות עובדות. כל האפיזודות הפוליטיות הן סוג של מעטפת חיצונית. מה שקורה בפנים, בלב הסיפור, הוא כמובן תהליך התבגרותו של ילד קטן שהוריו, שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד, הם סוג של מיסיונרים. ילד שילדותו הייתה מנותקת. 
הספר נע בין זיכרונות שנות ילדותו לשנות השלושים שלו בהן הוא מספר את סיפורו, כאילו איננו יודע שילדותו הייתה מעורערת. הוא מספר ברוח טובה, ורק כשהוא מדבר על הפחדים שלו כילד קטן צצה הבעייתיות של חינוכו של הסוציאליסט הקטן. 
לא שזה ספר גדול, אך הוא מהנה בדרכו. סיירפיזדי מספר היטב סיפור שאפשר להתייחס אליו ברצינות ומי שיגיע לקרוא אותו ייהנה מהפער שבין מבטו של הילד למבטו המבוגר והאירוני של הקורא המבוגר על מפלגת הפועלים של אמריקה שלא מצליחה למכור בכל רחבי אמריקה אפילו 690 העתקים מעיתונה, שמעמידה מועמדים משלה לבחירות לנשיאות שבקושי יש לו מצביעים. 
האם זו פרודיה על השמאל ?, אולי. זו פרודיה הכתובה בשנינות על גופים פוליטיים קיקיוניים. אך הביוגרפיה הזו איננה פרודיה. אלו היו חייו וחיי האנשים סביבו. ספר שהוא חביב בהחלט לקריאה קלה ומהנה.

 

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן