צופן הישראליות גד יאיר

 לכל אחד מאתנו אם יישאל תהייה תשובה מהי הישראליות בעיניו. החל מאותה תשובה עתיקה על הצבר, קוצני מבחוץ מתוק מבפנים וכל הגלגולים שהגדרות הישראליות אספו עם השנים. 
הישראלי הוא אדיש ומותש, אלים, נדיב, לא פרייר, לא מתחשב, נדחף חפיפניק ואדיב. ישיר, ומכיר תודה קשוח אך חמים.
 כל אחד מאתנו אוסף לו את ההגדרות מתוך מפגשי היום יום מכליל הכללות ואינו נותן את דעתו על המכלול. 
גד יאיר דווקא כן מנסה לאסוף הן את תיאור הישראליות הממשי המלא יותר והן את הסיבות להיותנו כמו שאנו. 
יאיר אסף עדויות מתיירים, מזרים הלומדים וחיים כאן, מטוקבקים באינטרנט מישראלים שראיין. הוא יצר נקודת מבט מורחבת וכוללת יותר, ויש לו הסברים מה עושה אותנו למה שאנחנו. 
גד מחלק את משנתו לעשרה פרקים, הוא קורא להן עשרת הדיברות . בהן הוא מנתח את האופי הלאומי. 
נקודות המוצא שלו היא החרדה הקיומית, עמידה גאה חוצפה ודווקאיות, תחושת הזכות והבעלות, יאללה חפיף תאלתר, אינטימית אך לא אהבה. 
זרים יגדירו את החברה הישראלית כאלימה ומחבקת,תוקפנית ורגישה, אנושית אך רבת סתירות, פסיכית, סכיזופרנית, מאני דיפרסיבית, אובססיבית. 
הספר בא לנסות להסביר את השריטות הללו ומקורן בחיינו ותרבותנו. התרשמות ראשונה של זרים היא ההצמדות שלנו לחדשות. הקשבה פולחנית כל שעה. היום כבר אין לנו טרנזיסטור צמוד לאוזן, אך בכל רגע שמתקרבים למרחב רצים לראות מה חדש בוואי נט בוואלה. לדעת מה קרה. איזה אסון התרחש כשסובבנו ראש.
 כולנו תוצרי טראומות. חיים בתחושה שהכול מגיע לנו. פוחדים לצאת פראיירים אך לא פוחדים ממלחמות. מתפללים שייעשה שלום ובטוחים שזה לא יקרה. מפתחים אינטימיות אך לא יודעם לעשות אהבה. 
מכוח ניתוח העובדות עולה חברה החיה בפוסט טראומה. אלפיים שנות גלות, אנטישמיות מכות, אפליה והשמדה. כל מה שיצר מצע משותף של יצר הישרדות פחד מכליה וחרדה קבועה. 
חרדה מהפצצה האיראנית. פיגוע חבלני מחזיר לימי הפרעות בקישינב. מדד הקיום שלנו בודק כל הזמן את גובה צונאמי האנטישמיות. את גלגלי השיניים שלנו במאה העשרים ואחת מפעילה חרדה.. 
אנחנו תקועים בהיסטוריה ובמחאה נגד ההיסטוריה בו בזמן. בטוחים בזהות שלנו ולא מפסיקים לחפש אותה בין הלפלף לערס, הצפונבוני לאשכ-נאצי, פרחה לדוס. הפחד מן האחר הוא הדיבר הראשון שלנו. 
אף אנגלי או אמריקאי לא יגיד את המשפט " מי יודע, אולי בעוד שנות דור לא נהייה פה" אתם חיים בכזו חרדה, מאפיינים אותנו זרים המבקרים כאן. 
יש לנו דרך מחשבה קבועה. בששת הימים חשבו שנצטרך לשחות לקפריסין, ביום כיפור כבר דמיינו מחנות ריכוז, במלחמת המפרץ (1990) כבר האמנו בהרס תל אביב, ב2003 ראינו את עצמנו נמסים בגז חרדל, מאז הקטיושות מלבנון ועזה הן הפכו להיות איום קיומי של כל שטח ישראל, וכעת עומד עלינו האיום האירני.
 לא רק לנו יש זרוע נטויה. גם לאויבים יש יד ברזל. 
האמת היא שאנו מבועתים מפחד השמדה. היטלר לא היה הראשון בשרשרת שונאי ישראל שחלמו על פתרון סופי. פרעה רצה להשמיד את בכורינו, מואב עמון מדיין פלשתים אשורים, גלות בבל, פרסים, יוונים, רומים, נוצרים ומוסלמים. האינקוויזיציה המירה אותנו, מאנגליה וספרד גרשו אותנו העלילו עלינו עלילות דם, אנסו את סבותינו ושרפו את כפרינו וספרי קודשינו. נאצר סדאם אחמיניג'אד, נסראללה. והשרשרת רק מתארכת. 
זה הסיפור שמספרות גננות לפעוטות. חנוכה, פורים, פסח יום השואה, יום הזיכרון. חגים של כמעט שואה. תזכורת יומיומית המוטמעת בנו מהגיל הכי צעיר שלנו. מצדה שוב לא תיפול. אושוויץ לא תחזור. עבדות במצרים ומסע במדבר. חורבן בתי מקדש וגלויות בבל ורומי. 
חיברנו ציר מרכזי המקשר בלי הפרד ציונות עם יהדות טראומת ההשמדה לצורותיה מכוננת את מחשבותינו בהתנהגותנו מול העולם. אצלנו בכיתה א' מחולקת לתלמידים חוברת הדרכה על התנהגות במצבי חירום. על כל מקרר בארץ מוצמדת מפת אזורים להתרעה על נפילת טילים, הנותנים לנו סיכוי שבין שניות לשלוש דקות. בכל בניין חדש בונים חדר ממוגן ובישנים הסבו חדרים לכאלה. בכל בית מונחת מסיכת אב"כ. יש הוראות קבועות להצטייד במים, רדיו על בטריות, שימורים, וערכת עזרה ראשונה. 
בעיתונים מודיעים לנו על כל גרגיר אורניום שאחמיניג'אד מוצא. אותנו לא ירמו שוב, הגרמנים הרוסים הקוריאנים ומי לא עוזרים לו לפרסי. השואה הייתה וגם תהייה. כולם יצירי מחשבה פוסט טראומטית. 
הדיבר הראשון לחיים הישראליים הוא כדי לחיות אנחנו צריכים לפחד פחד מות. והפחד מכתיב התנהגויות. 
אנחנו מכריחים כל אורח מכובד לבקר ביד ושם שידע למה אנחנו כאן. ואם אינו אומר מה שמוצא חן בעינינו אנחנו מעקמים את האף. בנדיקטוס ה16, האפיפיור הגרמני עצבן אותנו כי לא דיבר על רצח והשמדה. הוא דיבר על קורבנות אבל לא על יהודים. הרב לאו וראובן ריבלין דיברו נגדו בכנסת. 
את החרם המדעי שהכריזו נגדנו בבריטניה פרשנו כסמל לאנטישמיות. לא יכולנו להבין שהם החרימו בזמנו גם את דרום אפריקה. להם זה נראה טבעי להחרים בשם זכויות האדם, ולא בגלל שאנו יהודים. 
הזכרנו להם את כל מה שעשו או אמרו נגדנו מאז 1947 כשלא הצביעו בעד הקמת המדינה באום.
 לישראלי אין שום כבוד למרחב הציבורי. הוא תמיד ירצה להיות הראשון בתור, לעקוף את כולם, גם על הכביש. המרחב הציבורי שלנו מלא רעש של שיחות בקולי קולות ומי שלא מדבר משמיע מוסיקה לכולם, כל אחד מוסיקה אחרת.
 למה מה תהייה התגובה אם תנסה להעיר, אמירה עם הושטת יד וסיבובה בתנועה מאיימת מכוערת. זה שלנו. מותר לי. הכול מותר לי בתוך מה ששלי. 
ומה ששלי הובטח לי עוד מאז שאלוהים הבטיח. רשם על שמי. חברון בת 4000 שנה ירושלים 3000 תל אביב רק 101. כולן שלנו. 
ואיפה שלא נותנים להתנחל בארץ מתנחלים בעולם ומביאים את ישראליות הבוטה לתאילנד גואה, קוסטה ריקה. גם שם אין כבוד לא למרחב הציבורי ולא הפרטי. שם אין ממשלה – עירייה המונעות התנחלות בחוק. עכשיו גם זו התנחלות והיא שלנו. 
אני שרתתי בצבא, תרמתי את שנותיי היפות למדינה. שילמתי מס הכנסה אגרת טלוויזיה, ארנונה. מע"מ ומה קבלתי חזרה? חרא. ועכשיו מגיע לי, הכול מגיע לי. 
כולם כאן מנהלים הנהלת חשבונות עם המדינה ויוצאים מופסדים. נמאס מהמקום הזה. 
משווים כל הזמן מה נותנים בעולם, איך חיים באמריקה, אנגליה.  חרא של מדינה אך מצד שני מוכנים להלחם בשבילה. 
אמירתו של ביבי " יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו תפסה מכיוון שהיא הולמת את ההתחשבנות הבלתי פוסקת שלנו. 
סטודנטים לא מבינים שהשכלה היא זכות בסיסית. היא מגיעה לו כי שירת בצה"ל. הוא מתחשבן על תפקידו בשרות. נתתי ולא קיבלתי. תייר ישראלי שייתקע בצרה בעולם  יפנה מיד למשרד החוץ בתביעה שיצילו אותו וכמעט תמיד ייענה. כי אם לא תעזרו נפנה לתקשורת. המדינה חייבת לו. הוא נתן למדינה. שום תייר ממדינה אחרת לא יפנה למשרד החוץ שלו. והמדינה מתגייסת כי לעולם לא עוד ייפול יהודי. ( רק את גלעד שליט לא מביאים חזרה) 
מי שנתן ולא קיבל, לוקח. השחיתות אינה מורגשת. הסיבות לרוב הן התחשבנות בין מה שנתתי ולא קיבלתי מהמדינה חזרה, הרי מגיע לי. לקחתי מה שמגיע ושכחו לתת. 
כל אנס הוא בחור זהב שתרם רבות למדינה. 
קוד תרבותי נוסף הוא " אל תצא פראייר" כמה שילמת, פראייר. איך נתת לו לעקוף אותך בכביש יה פראייר. נתפשר למען השלום אבל לא נהייה פראיירים. מביבי ועד הנהג האלים. תכונה שהשתרשה בנו עמוקות. 
תוציא אותו פראייר. כבוד גדול. יצאת פראייר, עלבון נורא. תעשה כל קומבינה אפשרית לא לצאת פראייר. לא תצא פראייר הוא דיבר תרבותי חשוב בהוויה הישראלית ומכתיבה צורות התנהגות, לפעמים שקרית (נסדר אותו) לפעמים אלימה. לצאת פראייר זו פדיחה. 
כל הפוליטיקה בנויה על לא לצאת פראייר, ולא מה טוב לעשות. פוליטיקאים לא מתפטרים כדי לא לצאת פראיירים והציבור דורש וועדות חקירה מאותה סיבה. לא נהייה פראיירים. 
כמה שילמת? אני שילמתי עשירייה פחות. פראייר. 
הספר הולך ומתמשך ומביא עוד ועוד דוגמאות. לא למה שרע אצלנו,  אלא לאיך אנחנו נראים, מתאר התנהגויות ומביא סיבות. מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו. מוסד החרדות המלווה אותנו כל הזמן ובכל מקום. 
עד כאן רק פרטים מתוך ההתחלה, וגד יאיר מונה עשר דיברות המסבירות את טראומה המכוונת את חיינו את הדווקאות והאלימות, הנהיגה האלימה ועוד ועוד.
 התנהגויות המאפיינות את הישראליות בספר מעניין עד מאוד, אם כי לרובנו יהיה קשה לקבל כי הוא מנסה להסביר את מה שאנחנו לא רוצים להבין על עצמנו. 
כל מה שנראה לנו טבעי ונכון, כי זה מה שאנו רואים במראה,ואולי איננו נכון כלל. מה פתאום שהוא ידבר עלינו ככה. מה יש, מה קרה.. מה אנחנו פראיירים להקשיב לו?