בננות - בלוגים / / מאה ימים לוקאס ברפוס
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

מאה ימים לוקאס ברפוס

לוקאס ברפוס הוא סופר שוויצרי הכותב על רואנדה ב1994. מאה ימים . 
מה אנחנו יודעים על רואנדה. אפשר להתחיל בשאלה לחידון טריוייה. מהי עיר הבירה של רואנדה. קיגלי היא עיר הבירה.
 מה היה ברואנדה ב1994, זיכרון קלוש, מה היה ברואנדה. היה רצח עם. מדינה שיש בה שני שבטים מרכזיים, ההוטו והטוטסי נלחמו אחד בשני. 
רואנדה מכונה בפי העם שם מדינת אלף הגבעות. מדינה שהייתה בשליטה קולוניאליסטית גרמנית בלגית. בעיקר בלגית. הבלגים הנהיגו עבודת פרך במטעים. בעיקר מטעי הקפה והתה שהם הבסיס הכלכלי של רואנדה. 
אחרי תהליכים פוליטיים שונים התקיימו ב1962 בחירות ראשונות, ב1973 התרחשה מהפכה. ב1990 החלה מלחמת שבטים. ב1994 התרחש טבח של ההוטו בטוטסי. רצח עם נוראי. 
למה כל זה חשוב, כי ברפוס כותב על מאה הימים של הטבח ברואנדה. מה יש לשוויצרי ניטראלי לכתוב על רואנדה. מסתבר שיש לו. בין אם הספר מתבסס על זיכרונות אישיים או מחקר מעמיק טוב שמישהו מעלה זכרונות. 
אפריקה. איך נקרא להם. כושים? כבר אסור. אפריקנים. מי יזכיר אותם. 
יש לי חיבה לספרים שיש בהם שורות טובות במיוחד. שורות שגורמות לך להמשיך לקרוא לקוות שיהיו בספר עוד כאלה שיעידו על יכולתו של הסופר. השורות בתחילת ספר הזה הן מהסוג הצובטות בלב ומעוררות סקרנות. מה יבוא. מה יקרה. 
אנחנו לא יודעים מי מספר את הסיפור. הוא אמנם מסופר בגוף ראשון אך המספר איננו גיבור הסיפור. הוא מצטט סיפור של ידיד. ידיד נעורים. 
דיוויד הוהל, בחור רגיל שכל מה שהיה צפוי לו בחיים לא היה יכול היה להיות יותר מגירושים או תאונה, שלא היה שום סימן שהחיים יגלגלו אותו לאירוע היסטורי, והנה היום הוא יושב שבור כעד למה שראה. כבר כילד גילה דיוויד חוש מפותח לצדק. ספג מכות כשהגן בבית הספר על חלשים ממנו ולא התבייש מהדם הנוזל מאפו. 
אביר של ממש. התלמידים קנאו בו שהתכונה הזו הפכה אותו לחביב הבנות.
 היום הוא עונה לשאלה למה נשאר ברואנדה כשכולם ברחו " האמנתי שיש טוב בעולם, רציתי לעזור לבני אדם. לא לחלץ יחיד ממצוקה, אלא לקדם את האנושות. לפתח את המודעות האנושית, להוביל אותה לצדק אוניברסלי." 
הממונה עליו, כך הוא מספר, שהיה שם הרבה יותר זמן ממנו, הסתובב כל הזמן בסנדלים אך יומיים שלושה לפני הבריחה כבר התהלך בנעליים גבוהות שהכין שנים קודם ועמדו מוכנות. 
דויד לא חשב שיצטרך לברוח. הוא לא רצה להיות פחדן בנעליים טובות. 
כשהלבנים פונו, הוא התחבא. היו לו שישה נרות, קופסת גפרורים, כמה קופסאות שעועית אפויה וקצת מים הוא לא חשב שזה יימשך הרבה. 
אגת אמרה לו, יום אחד יבוא המטוס הלבן, כמו מלאך משמים וייקח את כולכם מכאן. כך אמרה והוא היה צריך להוכיח לה שטעתה. לא את כולם. 
בימים הבאים, תיאונסט, גנן בית המשלחת הגניב לו כמה כפות אורז וקצת מים. מאה ימים הוא ישב שם במחבוא, ומסביבו רק סרחון הפגרים. במשך היום התרחש הטבח בלילה כולם נסו הביתה. כל הגיבורים הללו פחדו מהחושך. 
הוא נזכר בפגישה הראשונה עם אגת. ב1990 קיבל משרה בארגון הומניטארי שוויצרי בקיגאלי. רואנדה. הטיסה יצאה מבריסל. בשדה התעופה ראה שני שוטרי גבול מתייחסים בגסות לצעירה שחורה, הוא התערב וסיבך את עצמו. 
היא, אגת, דווקא לא נראתה כאילו היא מתרגשת, היא כבר הייתה רגילה ליחס המשפיל של השוטרים הבלגים. 
בבית, הוא מספר, לא רצה ליהפך להיות חיל בשרות הקפיטליזם. לחשוב רק איך עושים יותר כסף. ארצו לא הייתה זקוקה לו, אבל בשביל אפריקה, אלפית מידיעותיו היו אוצר. הוא קיווה כמובן שהוא נוסע להציל בני אדם, אך שם גילה שתפקידו הוא של פקיד נמוך דרג וכל עבודתו ניירת. 
המשרד רוהט כך שיראה כאילו הוא בשוויצריה. שום קשר לאפריקה שבחוץ. ווילונות כבדים הסתירו את אפריקה. 
כלכלת המדינה התפוררה. האמריקאים שכבר לא חשו מחויבות לתמוך במגדלי הקפה, כדי שלא יעברו להיות קומוניסטים, הפסיק את התמיכה והפכה את המגדלים לעניים רעבים.
 מהר מאוד למד שמנהגים שהיה מבזה בבית הוא צריך לקבל כאן. לקבל את השונה בלי הציניות הצפויה היה חלק מתהליך התאהבותו בארץ. 
הארץ שרצה זרים. מאתיים ארבעים ושמונה ארגוני סיוע שונים ניסו להביא למקומיים החל מבתי שימוש ומרפאות ליולדות דרך טלפונים ופיתוח חקלאות שונים.
 ולמה דווקא כאן, מסביר לו אחד הוותיקים, כאן כי אף פעם לא חם מדי או קר מדי. זו ארץ אביב תמידי, למה לסבול מאפריקה. כי כאן אין כושים, ישנם שחורים מקורזלי שיער אך הפכו אותם לפרוסים ממושמעים. 
הארץ מחולקת לשניים, לארוכים ולקצרים. לכל אחד גוון עור שחור שונה ושיער מתולתל, אך לא זהה. נכון שהיו קצרים ארוכים או ארוכים קצרים, אך האחרים הבחינו מיד מי הוא מי. 
הקצרים היו השכבה השלטת והארוכים הנשלטת בידי הקצרים. 
כל האירופאים הצטרכו מקומות בילוי. נפתחו ברים ולברים הגיעו נשים מקומיות לצוד בעל או להרוויח מעט כסף. 
דויד מסתובב בברים בתקווה למצוא את הצעירה משדה התעופה בבריסל. 
התוהו ובוהו התחיל אחרי ביקור האפיפיור, סגנו הפולני של ישו. מיליוני אנשים ירדו מן הגבעות וזרמו לעיר הקטנה. דויד נמחץ בהמון וכמעט מת, אך הובא למרפאה ושם למזלו ראה שוב את אגת, אותה נערה –אישה משדה התעופה בבריסל. 
כשהוא יוצא איתה פעם ראשונה הקורא מגלה כמה הוא תמים, או אפילו טפשון. הוא מדבר אתה על גידול שעועית ואבוקדו אך מה שמעניין אותה זה בנים והחיים הטובים בבריסל, אליה היא מקווה לחזור. האם הוא ייחשב בעיניה לבן. 
כשמתחילות הצרות, המרד, אגת מפוחדת, דויד עוד לא מבין מה קורה, ולא רק, אווירת המתח מוצאת חן בעיניו. מוסיפה צבע לחיים המשעממים. המלחמה עוד לא הגיעה לקיגאלי, מקום שנחשב נידח הפך לחשוב. 
אגת רוצה לברוח לבריסל אך בסופו של דבר נתקעת בקיגאלי. דויד, מרצון טוב, מתמימות וטיפשות מסתבך ומסבך את הארגון רק כדי לגלות שמולו עומדים ילידים המשחקים את תמימותם כדי לסחוט עוד כספים מהלבנים שאינם מבינים את המשחק. 
בעיר הוטלו הגבלות. בערבים אסור היה להסתובב ברחובות. גם לזרים. 
השוויצרים קיבלו טלפון נוסף ליתר בטחון. על מכוניותיהם הודבק הסמל השוויצרי, כדי שלא ייחשדו שהם בלגים או לבנים שנואים אחרים. 
החיים שהתרחשו קודם בתוך תפאורה שינו זווית והפכו ממשיים בצורה לא מובנת. הארץ הסירה את המסכה שהייתה מופנית כלפי האירופאים. 
בנוסף לכל זה, עוד לפני שהתחיל הטבח עצמו, השתוללה בארץ מגיפה, שאמרו שהיא של הומואים בניו יורק, ואיש לא ידע להסביר איך הגיע הווירוס לכפרים קטנים והרג שם כל כך הרבה אנשים. עשרים אחוז מהאנשים היו נשאים או חולים שנעזבו למות. 
וכל מה שדויד יכול לחשוב עליו הוא שהמצב יקדם את יחסיו עם אגת. כל עניין המרד, הרצונות הכוחות המתנגשים כל אלה שיעממו את אגת. לא היו בילויים, לא היו טיסות לבריסל. והבחור הלבן שלה לא מעניין אותה במיוחד.
 מה שמתפתח ביניהם איננו יכול להיחשב לאהבה, מתפתחת תשוקה גדולה, אך בשלב מסוים הנערה חסרת המודעות רגע קודם, שעברה שינוי עם הזמן אומרת לו " אולי עשיתם מושבה קולוניאליסטית מהארץ שלנו, אבל אני לא אתן לך לעשות מושבה קולוניאלית מהגוף שלי" והוא עדיין לא מבין את השינוי. 
אגת, הנערה שרגע קודם הייתה שטחית שאיננה מתעניינת בכלום חוץ מסקס, שגם אליו היא מתייחסת יותר כמו אל מזון לא כאל משהו המלווה רגשות, מתמלאת כעת שנאה שלא הייתה בה קודם. שנאה לוהטת לשבט האחר. כל קליפת התרבות האירופית שללה מתקלפת. 

בתוך סיפור האהבה מספר ברפוס גם את השתלשלות ההיסטוריה הפוליטית של רואנדה. החלוקה הגזעית, השבטית והמעמדית. כל מה שיש לספר על הארץ שלפי תיאורו הייתה באמת סוג של גן עדן קטן, עד שהפכה לגיהנום. 
עם כל מה שעשוי להשתמע, אולי התנשאות, זה איננו ספר לכל אחד. צריך להתעניין בתהליכים בארץ נידחת שאיננה מעניינת בהכרח. זו לא סארייבו, לא אירופה. אך מי שמתעניין ויקדיש את השעות שהספר דורש ימצא עניין רב.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן