מייסטרים דגולים תומס ברנהרד

אחרי משפט אחד, כמה מלים המספרות שנקבעה פגישה בין רגר לאטצבאכר, נקודה. מתחיל משפט ארוך המפולש רק בפסיקים. ארוך כשני עמודים. מאין פתיחה והצגת נושא. אין חלוקה לפסקאות כאילו ברנהרד הורה לקורא לקרוא ברצף. בנשימה אחת את כל הספר. אין מקום הגיוני לעצור להפסקת נשימה. 
כותרת המשנה של הספר היא " קומדיה" ובקרוב נצטרך לבדוק את הכוונה תומס ברנהרד ( 1931- 1989) נחשב לאחד מגדולי הכותבים בשפה הגרמנית. יש החושבים מגדולי סופרי הדור שלו. 
מוסיקה הייתה נושא עליו כתב כמה פעמים. בספר " הטובע" כתב על גלן גולד גדול הפסנתרנים. גם באחיינו של ויטגנשטיין מופיעה התייחסות רבה למוסיקה.
 חלק מספריו המתורגמים החמצתי. הזנחתי בשל קושי פרטי עם השפה הגרמנית גם כשהיא מתורגמת לעברית. 
בילדותו, כבן לאם חד הורית היה חבר בנוער ההיטלראי. חוויה שלא החלים ממנה. 
כשהתחיל לכתוב בעיתון מתח ביקורת על אוסטריה צורת החיים שבה והרגיז את כולם כשאמר שהם לא התנתקו באוסטריה מהנאציזם. 
אחרי שכתב כמה ספרים, הפך למחזאי. במחזה אחד שלו טען שהיום 
( 1988) יש באוסטריה יותר נאצים מאשר ב 1938. . באוסטריה לא אהבו אותו כמובן. 
בצוואתו כתב שאינו מרשה לפרסם את ספריו ולהעלות את מחזותיו לחמישים השנה הבאות באוסטריה. יורשיו לא התייחסו להוראה זו וביטלו אותה. 
"העונש על פי האשמה: להיות מנושל מכל תשוקה לחיות, להיות מובל למידה קיצונית ביותר של מיאוס מהחיים. קרקגור" זהו המוטו המקדים של הספר. וזה מה שצריכים לזכור לכל אורכו. המיאוס מהחיים. מיאוס מכל דבר. 
הסיפור מתרחש בווינה ומובא מפיו של אטצבאכר. אך אצטבאכר איננו מספר כמעט דבר משל עצמו. הוא מצטט את מה שאמר לו רגר לאורך שנים. 
רגר הזמין אותו לפגישה במוזיאון ההיסטורי לאמנות בשעה אחת עשרה וחצי. הוא הקדים בשעה. הוא ידע שרגר בא מוקדם כדי להסתכל בתמונתו של טינטורטו " איש עם זקן לבן" עשרות שנים כמה פעמים בשבוע, רגר מסתכל בה. 
מה הוא עושה בימים האחרים, או פרטים אחרים על חייו ברנהרד לא מספר לנו. יש לנו רק את הישיבה הזו מול התמונה יום כן יום לא מלבד ימי שני. 
רגר שקשר יחסים אישיים עם אירזילגר שומר החדר המפנה למענו את החדר מצופים אחרים. וכבר יש לנו את שלושת הדמויות הראשונות בספר.
 שלושתם אנשים זקנים. רגר הוא מבקר מוסיקלי אנין הכותב בטיימס. אירלזילגר הוא אוסטרי פשוט. בילדותו רצה להיות שוטר, אך לא התקבל למשטרה. במוזיאון הוא מרוויח פחות אך גם כאן הוא מקבל מדים מהמדינה. 
לא סתם בחר ברנהרד בשם רגר. כי רגר הוא אחד מהמלחינים הגרמניים הפחות מפורסמים, ומוסיקה הרי היא חלק ממרכז עולמו של רגר הדמות הספרותית. 
ובכן אצטבאכר עומד בפינת האולם ומסתכל ברגר המתבונן בתמונה של טינטורטו. הוא עומד מסתכל ונזכר בכל מיני דברים עליהם דיבר עם רגר לאורך השנים. כך יושב לו רגר על כיסא ומביט בטינטורטו. אצטבאכר מביט ברגר ואירליזגר מביט בשניהם . 
את אירזילגר השומר מכנה רגר מת ממשלתי שמשרת במוזיאון. אירזיגלר הוא שופר של רגר. 
כל מה שהוא אומר הם דברים ששמע מרגר. כולנו זקוקים לשופרות כאלה. מטמיעים באחר שהוא ספוג את מה שחשוב לנו להעביר. מבלי משים הוא גם אימץ לעצמו את דרך דיבורו של רגר. 
אצטבאכר מסיים כל משפט בסיפורו במלים " אמרתי לאירזיגלר" לקחנו איש פשוט והפכנו אותו לשופר שלנו. אנחנו מנצלים טיפש כמוהו, אך הניצול שלנו הופך אותו לאדם. 
היום הוא יודע יותר מרוב הפטפטנים המסתובבים במוזיאון. את מדריכי הקבוצות במוזיאון רגר שונא. הם חוזרים עשרות שנים על אותן שטויות. הם מברברים על אמנות. הלהג של היסטוריונים של אמנות שאינם מבינים באמנות עצמה, ומקלקלים את הצופים. מקשיבים להיסטוריוני האמנות ורואים אותה נכחדת מול עיננו. 
את רגר הגאון שונאים כאן באוסטריה, רגר הוא גאון אומר אצטבאכר לאירזלינגר. שונאים כאן גאונים. האם ברנהרד קובע גם קביעה לגביו עצמו. 
רגר הוא איש של הרגלים קבועים. בבקרים המוזיאון, אחרי הצהרים הוא יושב יום יום במלון אמבסדור, שם יש לו שולחן קבוע בין שולחן היהודים לשולחן הערבים. רק הרגלים קבועים מונעים ממך להתמוטט מטרגדיות אישיות כמו התאלמנות, הוא אומר. 
מה שקשה לו, הוא אומר, שאישה שקיבלה ממנו את כל הידע המדהים שלו מתה. 
מבקרים מספרד ופורטוגל מבקרים במוזיאון בווינה, למרות שהוא פחות טוב מהמוזיאון בארצם. בווינה אין שום ציור של גויה ואל גרקו. על אל גרקו אפשר לוותר, הוא אינו מן הגדולים, אך מוזיאון היסטורי לאמנות בלי גויה, זה קטלני. ההבסבורגים בעלי הטעם המפוקפק לא מצאו אף גויה לטעמם. 
אני הולך לאלם בורדון לא מפני שאני אוהב אותו, בכלל לא. גם לא בגלל האיש עם הזקן של טינטורטו. אני בא כי בחדר ספסל. כי הטמפרטורה קבועה, כי לאור בחדר הזה יש השפעה טובה עלי. כאן אפשר לעשות מדיטציה או לקרוא. אומר רגר. אבל לא גמרתי אף ספר ממאות הספרים שהבאתי לכאן. אני דפדפן, לא קורא. מוטב לקרוא ביסודיות שלושה דפים מספר בן ארבע מאות עמודים. 
האם זו המלצה עקיפה של ברנהרד לקורא? אם תבין לעומק שני עמודים של קאנט או שופנאהור תדע יותר מקריאה מרפרפת כמו טיסה מעל נופים. רק אם נהפוך את השלם לפרגמנט,נהנה. השלם מפחיד. לכן אני עומד מול תמונה אחת. אני מחפש בה את הטעות האולטימטיבית של הצייר. מרגיע אותי שאף תמונה איננה שלמה באמת. בכולן יש איזו טעות. כשהשלם והמושלם אינם קיימים אנחנו מסוגלים לחיות. 

מקשיבים למוסיקה שוב ושוב כדי לגלות שבאך, מוצארט, בטהובן, כולם נכשלו בסופו של דבר. אנו אוהבים את אלו שמחפשים כל חייהם ואינם מוצאים. ראש טוב הוא של מי שמחפש. ראש יוצא מן הכלל הוא של מי שמוצא את שגיאותיה של האנושות. ראש גאוני הוא זה שמוצא את השגיאות ומצביע עליהן. מי שמחפש מוצא. 
האמנות עצמה היא רק שקרים שציירו אנשים למצוא חן בעיני המדינה הקתולית. מה שתלוי במוזיאון הוא אמנות קתולית ממלכתית. אמנות נבזית. המייסטרים כולם שקרנים שהציעו את עצמם ומכרו את עצמם למדינה. ציירים לא ציירו את מה שהיו אמורים לצייר אלא את מה שהורו להם. ציירו למען האל הקתולי. למען כוחו הארצי. הם רק עוזרי קישוט. העשב בתמונה, קתולי. המרק בצלחת, קתולי.
 אוסטרים לא באים למוזיאון. דורות של מורים הרסו בילדים את ההנאה מאמנות. מורים מוגבלים החונקים את סקרנות הילדים. בני נוער הרי מוקסמים סקרנים ומתפעלים מאמנות באופן טבעי. מורים פועלים באופן אינסטיקיבי נגד ההיקסמות. מנמיכים את האמנות לנגינת חליל חובבנית בבית ספר. מורים אינם יודעים מהי אמנות לכן אינם יכולים ללמד אותה. מורים הם מעכבי חיים ומעכבי קיום. מורים ממיתים בתלמידים הכל. מורים מלמדים מה שהמדינה מורה להם ללמד. צרות מוחין, אכזריות,עליבות וכאוס.
 לתלמידים לא נותר אלא לצפות לשקריה של המדינה. מורים דוחסים לתלמידים את הזבל של המדינה, שום דבר נוסף. המדינה חושבת שהילדים הם של המדינה. המדינה יולדת את ילדים. נולדים רק ילדי מדינה. 
המדינה מכניסה לראש האמהות שאלו הילדים שלהן, אבל הן הבטן של המדינה. ילדים נולדים מבטן המדינה, הם הולכים לבתי ספר של המדינה, בהם מחנכים אותם מורי המדינה. המדינה יולדת את ילדיה לתוך המדינה. ילדים אינם טבעיים יותר. הם ממלכתיים מרגע לידתם. בתי הספר של המדינה מאלפים את הילד להיות נתין, צייתן, מסומן, מכוון, ומדוכא כמו כל האחרים. 
היידגר הפך את הפילוסופיה לקיטש. כבר בימיו כתבו עליו תילים של עבודות דוקטורט מטופשות..היידגר היה קומי.זעיר בורגני בעל שיגעון גדלות. 
הוא מתאים לדייסה הפילוסופית הגרמנית. הוא היה חף מכל רגישות. הוא העלה גירה. הוא חזר ולעס את הפילוסופיה הקדומה הוא היה פרה פילוסופית מעוברת שרעתה בכרי הדשא של הפילוסופיה הגרמנית וחרבנה את העוגות שלה בחינניות עשרות שנים. אפיזודה דוחה של הפילוסופיה הגרמנית. 
הוא דוגמא לצריכת אופנה קטלנית. הוא הקטין כל דבר גדול וכך אפשר לגרמנים לקבלו. פילוסוף של נשים. מהמחבת ישר לארוחת צהריים היידגרית. משהו שמגישים לך עוד לפני המנה הראשונה בסעודה.