הערת שוליים

 עם הסרט "הערת שוליים" יוסי סידר הופך להיות הבמאי המסקרן ביותר בקולנוע הישראלי העכשווי. 
התחושה הראשונה שלי בסוף הסרט הכול כך מרשים הזה הייתה השאלה, לאן הוא ילך מכאן, מה יהיה הסרט הבא שלו. רק אחר כך חזרתי אל הסרט עצמו. 
מתוך שלושת הסרטים הקודמים שלו, "ההסדר" " מדורת השבט" ו"בופור" אפשר היה להבחין בכיוונו מסתמן. שני סרטים שגיבוריהם תלמידי ישיבת הסדר או דתיים ימניים בצבא. שני סרטים שבדרכם תפסו את הצופה בגרונם., אך עדיין הראו בעיקר על כשרון מתפרץ העולה מסרט לסרט. 
אחר כך בא " בופור" שלגביו אי אפשר היה יותר להשתמש בשמו של יוסי סידר כמוכשר. שהיה כבר סרט בעל איכויות קולנועיות כאלו שהוכיחו שהפך למקצוען של ממש. 
ומקצוען כינוי שלא עשוי להסביר רק טכנאות מרשימה, סידר יצר סרט איכות יוצא דופן. לא אכנס לכל הפרטים המצריכים ציון גדול משל עצמם. הצילום הנפלא. המוסיקה. למעשה כל פרק ופרק הקשור בעשיית הספר. אתייחס בעיקר למרכז הסרט. ללבו. 
אי אפשר שלא לציין את נושא הגבריות שבהם נוגעים סרטיו אלו. נושא שבהערת שולים הוא מסתיר מתחת לנושאים אחרים.כאן מסתתרת סמויה השאלה מי יותר גבר, האב או הבן. 
הסרט עוסק באב ובן. שניהם חוקרי תלמוד. האב, אליעזר שקולניק מתעקש לקרוא לעצמו פילולוג ולא חוקר תלמוד. מחקרו עוסק במלים שעברו בין הנוסחים השונים והשתבשו או השתנו. ופילולוגיה, משמעותה של מלה, תיהפך לחשובה מאוד בהמשך. אוריאל בנו הוא חוקר תלמוד. ובכל זאת קנאת אבות ובנים בוערת ביניהם. כחוקרים וביחסי אב ובנו. 
יחסי אב ובן הם תמיד אדיפאליים. סרט אדיפאלי לחלוטין בתוכו. הכולל משאלות מוות. רצח אב או בן. וכמו שאמר נסים אלוני בנסיכה האמריקאית, " אם אבא לא הורג בן, בן הורג אבא" 
בקצב שלו סידר מוליך את הצופה לשאלה מי משניהם יהרוג אתי מי. לא באופן פיזי אלא מטפורי. 
אליעזר, האב איננו זוכה להכרה לה הוא מצפה, אוריאל מרצה מבוקש, חוקר בעל שם ופופולארי. אוריאל חבר באקדמיה ואליעזר איננו חבר בה. 
אליעזר מצפה מזה עשרים שנה להכרה אקדמית ציבורית ובעיקר לקבלת פרס ישראל. האכזבה שלא קיבל את הפרס מאכלת אותו. 
הנה יום אחד מקבל אליעזר טלפון משרת החינוך המודיעה לו שיקבל את השנה את פרס ישראל. במקביל אוריאל מקבל טלפון המבהיל אותו למשרד החינוך, לבשר לו שנפלה טעות. לא אביו מקבל את הפרס, אלא הוא, אוריאל. הפקידה טעתה. איך מסבירים לאב. 
מכאן מתחיל סרט מתח של ממש. אלא שזהו סרט מתח רגשי המערב את הטעות, את יחסי האב ובנו. 
אביו של יוסי סידר הוא פרופסור שקיבל את פרס ישראל. יש להניח שמשם שאב את הרעיון, אך כמובן שאין לדעת עד כמה הסרט ביוגרפי ומה יחסי האב – בן במשפחה. 
תחילת הסרט מזכירה בדרך מסוימת ספר, מהסוג הישן. אותם ספרים שלכל פרק הייתה כותרת בת כמה מלים שהקדימה את המתרחש. כותרות כאלה מוקרנות לרגע בין סצנות בסרט , לעתים קצרות מאוד. כותרות מסבירות. ספרות שהיא קולנוע שהוא ספרות. 
לתוך המערכת הזו נכנסים גם היחסים באוניברסיטה. המסדרונות הארוכים, המרתפים של הספרייה. המקום שם מחפשים האב והבן את החומרים שלהם. המרתפים בהם קבורים תככים וחלומות. 
אוריאל נפגש עם וועדת הפרס. הוא נלחם על כבודו של אביו ומבקש לא לשנות את ההחלטה. עוד סצנה כפולת משמעות, כי הרי הוא עצמו היה שמח לקבל את הפרס,ו בתוך זה השתקפות היחס של הבן לאב אך גם מראה של וועדות, מלחמות אגו ישנות שלא נשכחות של החלטות שעשויות להיות גורליות, עניינים של כבוד אבוד. 
כשאוריאל הולך לנסות לדבר עם אביו הוא מוצא אותו בחברת אנשי הפקולטה המרימים כוסית לכבוד הפרס. הדבר כבר התפרסם גם בעתון. מה לעשות עכשיו. 
במפגש הבא ראש הוועדה מעמיד את אוריאל בפני הדילמה הקשה ביותר שאפשר להעמיד בה מדען שהוא גם בן. הוא מוכן שהאב יקבל את הפרס שאיננו מגיע לו בתנאי שהבן יחתום שהוא מוותר על פרס ישראל לכל ימי חייו. דילמה בלתי אפשרית. 
הסרט מתחיל בתצלום תקריב על פניו של שלמה בראבא המשחק את אליעזר. תקריב ארוך מאוד, לא מקובל בקולנוע. תקריבים משמשים להדגשת רגע. סידר משתמש בו כמפגש ראשון עם אליעזר, וכבר לומדים עליו מפניו השתוקות. 
בהמשך נגלה שסידר בונה חלקים שלמים על תצלומי תקריב, כשהמצלמה נכנסת ובוחנת כל ניע בפנים ומתחת לעור.
 מי שראה את שלמה בראבא במעגל הגיר הקווקזי לא יאמין. האיש שעל הבמה לא נתן לשום אבר בגופו להיות רגע בשקט, שפניו היו מערבולת העוויות, שדיבר במהירות של סטנדאפיסט היסטרי, משחק כאן משחק כל כך עצור ומופנם עד שקשה להאמין שזה אותו שחקן. להדריך שחקנים ולא לוותר להם לחזור על מה שהם רגילים לעשות הוא אחד המאמצים הגדולים ואחת היכולות של הבמאי. 
סידר מצליח להוציא משני השחקנים הראשיים שלו משחק שמבחינתם לא נראה כמוהו.
 ליאור אשכנזי מוכיח כאן שהוא שחקן רבגוני מאוד. סידר הדביק לפניו זקן מלבין במקצת, מחק את " חתיכיותו" ואשכנזי הוכיח הוא יכול לעשות דמויות בעלות אנרגיות שונות. מהפרחחים המצחיקים ועד למשחק הרגשי המופנם כמו שהוא משחק כאן. 
לא רק שסידר עובד היטב עם שחקנים, הוא גם אוהב אותם. הליהוק שלו, ולאו דווקא בתפקידים המרכזיים, אלא דווקא בתפקידים קטנטנים בני סצנה אחת מוכיחות את אהבתו לשחקנם גם בזכות תפקידיהם בעבר. 
הוא ליהק שחקני קולנוע ולא הסתמך על ניצבים מקצועיים. 
עליזה רוזן שחקנית מוערכת משחקת בתפקיד לא גדול את אשתו של אליעזר, אמו של אוריאל הנקרעת בין שני בני משפחתה. וכמו תמיד רגע אתה מצליח לגעת בלב. 
לתפקיד ראש וועדת הפרס ליהק בהפתעה גדולה את מיכה לוינסון, במאי תיאטרון ומנהל בית צבי. לוינסון מוכיח שמלבד לביים הוא גם משחק היטב. 
עלמה זק, שאחרי תפקידה בסדרות " בטיפול" ו" פלפלים צהובים" מוכיחה שהיא מבשילה להית שחקנית מובילה.עודד לאופולד שכמו על הבמה סידר משתמש נכון בכוחו הפיזי. נבו קמחי יובל שרף, כולם שחקנים העושים פה תפקידי משנה קטנים. 
אך גם לתפקידי כמה שניות ליהק סידר שחקנים שלרוב מלהקים להם סטטיסטים מקצועיים. 
אני מכיר את ההרגשה הזו של הרצון לעבוד עם שחקנים של ממש. למשל עידית טפרסון הנראית בסרט לשניות כחברת וועדה, אבל טפרסון שיחקה בסרט "עונת הדובדבנים" קשר ישן של סידר ללבנון. או שמואל שלה ששיחק ב"נועה בת שבע עשרה" וב"נגוע" בין היתר. הקשר לישראל אחרת של פעם. לא משהו שהצופה מודע אליו, זו אהבה פרטית של היוצר. 
גדולתו של סידר ליצור מתח וקונפליקטים מעוררים כזה עניין בצופה הוא אות לגדולתו של הסרט. אב ובן או שני פרופסורים השומרים טינה בת שנים, ועדה. סרט שהוא לכאורה חסר חומר וכולו מתח.
 אפילו סצנה שאנו מכירים מהווי חיינו היומיומי, בדיקת איש בטחון בכניסה למוסדות הופכת לסוג של סיוט. 
אינני יכול להגיד שהסרט מרגש באמת. הוא מאוד מעניין ומותח, משהו בהקשר ההשפעה הרגשית על הצופה חסרה, למרות ההקשרים הרגשיים שבתוך הסרט. 
נדמה לי שמאז " בשנה שעברה במריינבד" של אלן רנה, לא ראיתי שימוש כזה עמוק בצילומי פרוזדורים, כל חכמת העולם בתוך המרתפים. 
ואם לרגע לא ברור, אני חושב שזה סרט נפלא. שמעטים כמוהו נעשו בארץ. סרט שיש בו חידוש בעשייה. 
בהתייחסות לנושאים המועלים כסיבה למתח, מחקר תלמודי. זה ממש לא הסיפור המהפנט את עיני הצופים לבד.סרט עוצר נשימה. כמה כאלה רואים בשנה. 
מסוג הסרטים המעטים מאוד שאני יוצא מהם בהרגשה שהייתי רוצה להיות שותף בעשייתו, אפילו כשוטף רצפת הסט.