שלל בבית צבי

חייו של המחזאי האנגלי ג'ו אורטון היו מעניינים כמעט כמו מחזותיו. הוא התחיל להתפרסם בשנות השישים המוקדמות עם מחזהו "מארחים את מר סלון" קומדיה נועזת ופורצת דרך, שהוצגה בארץ כמה פעמים.

פרחח צעיר ממעמד הפועלים שהלך ללמוד בשנת 1951 בבית ספר לתיאטרון בלונדון. שם פגש את קנת הליואל שהיה מבוגר ממנו.והם הפכו לזוג נאהבים. הם חיו מדמי אבטלה. והם נתפסו גונבים ספרים מספריה.

לארח את מיסטר סלון מחזהו הראשון לא זכה להצלחה בתחילת חייו על הבמה, אך אחרי שעבר לתיאטרון קטן בווסט אנד בלונדון החל לצבור שם וקהל. סלון היה הראשון בקומדיות השחורות של אורטון. ההצלחה של סלון הביאה להעלאה מהירה של שלל, מחזהו הבא. גם מחזה זה לא זכה להצלחה בהתחלה ואורטון קיצץ שינה וערך אותו מחדש והפך אותו למחזה מבריק. אחרי העלתו מחדש זכה בשני פרסי המחזה הטוב של השנה.

בעוד שהליואל שלפחות לפי הסרט היה קצת חולה נפש, לא הצליח ליצור לעצמו קריירה של ממש, בעוד שאורטון נעשה מפורסם ומצליח חברתי. מקנאה או ממשבר ביחסיהם או משתי הסיבות גם יחד רצח הליואל את אורטון באוגוסט 1967 במכות אלה בראשו.

ב1987 עשה סטיבן פריירס סרט על חיי אורטון. גארי אולדמן שיחק את אורטון השובב ואלפרד מולינה את הליואל המופרע מאוד. וכאן ישנו איזה סיפור שאינני יודע אם הוא אמיתי או הומצא לצורך הסרט. הוריד הליואל את הפאה הנכרית של אורטון ושל עצמו, הלביש אותן על בובות ראש מיוחדות. והתאבד.

הם נמצאו אחד ליד השני במיטתם.

כעת עולה בארץ לראשונה מחזהו "שלל" בבית צבי. כמו מחזותיו האחרים זוהי פארסה מקאברית מאוד שחורה מאוד. המבקרת את הכנסייה, צוחקת מערכי מוסר מתעללת במוות ולועגת למשטרה. מחזה שהוא פרודיה על סרטי בלשים, וכעס זועם על צביעות חברתית שבה הכסף הופך לחזות הכל. לאנגלים יש מסורת ארוכה של פרסות בעלות טעם מפוקפק. לעתים קמפ בטעם רע לעתים פרסות בעלות משמעות חברתית. המחזה הנפלא הזה שלוקח את הכתיבה של ברנרד שאו ואוסקר וילד לחלק השני של המאה העשרים הוא מהמצוינים.

המחזה עוקב אחרי האל ( עופר פלדמן) ודניס (מיכאל גמליאל) שני פוחחים מתבגרים ששדדו בנק בלילה שאמו של האל מתה. הם מסתירים את הכסף בארון המתים שלה ואת גופתה בארון. האל הולך לקבור את אמו עירומה אמנם, אך איננו יכול להביט על גופתה בלי בגדים. פיי ( מעיין אשכנזי) האחות שטיפלה בה בימיה האחרונים, בובת ברבי רצחנית מנסה לפתות את מקליבי ( אביעד מליחי) בעלה האבל ואביו ששל האל. לתוך כל העניין נכנס טרסקוט (עוז ניצן) חוקר המשטרה שבא לחקור את המתרחש בבית ובכדי להכשיל אותו מתחיל כל הבלגן המסובך מאוד שבו גופת האם חוזרת ומופיעה ברגעים לא צפויים ומסבכת עוד יותר את הדברים. ובסופו של דבר הופכת גם את החוקר למשתף פעולה עם הפשעים הכפולים והמשולשים שהוא חוקר.

קארין דוד יצרה תפאורה פונקציונאלית מאוד של חדר מגורים אנגלי, במרכזו ארון הקבורה השחור מצופה בד אדום בתוכו. על הדופן החיצונית מוטבעת המלה קרקס באותיות דהויות מאוד. כמעט לא נראות. היא גם זו שיצרה את התלבושות, שתי השמלות של האחות, חלוק לבן בהתחלה שמלת אבל שחורה לקראת הלוויה שלא מתקיימת.

אלון טיראן ביים להפליא את ההצגה. הוא יצר כוריאוגרפיות מדויקות של תנועה על הבמה. הוא ניצל את חלל הבמה ומילא אותה תנועה. שמר על תזמון מדויק של הכניסות היציאות ובעיקר על התנועה של השחקנים. הוא הדריך אותם למצוא כל אחד הליכה משלו, תנועות גוף משלו ואפיון טוב. אין ספק שאחרי היום העשרים וארבע ושלל הוא הופך להיות הבמאי המסקרן ביותר שכדאי לשים לב אליו ולתת לו הזדמנות גדולה יותר בתאטרון. נדמה לי שאת יחסי האהבה הביסקסואליים בין האל ודניס הוא טשטש במקצת, והדגיש יותר את יחסיו עם נשים אותן עזב בהריון. אולי חשש שזה יהיה כבר יותר מדי לקהל, מצד שני ייתכן שזו פרשנות שלי למחזה שקראתי לפני המון שנים.