בננות - בלוגים / / מי יחבק אותי הלילה. חלק ב.
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

מי יחבק אותי הלילה. חלק ב.

וכבר היה שם למחלה, קראו לה אידס. המלה הזאת שתחתוך בנו בבשר החי. וכבר דיברו על החולה הראשון בארץ. אמרו שהוא היה המון בחו"ל והביא את זה משם. ושם היה רחוק מאתנו, כאן. 
אבי חזר מאיזו נסיעת עסקים שלו לאמריקה ובדרך מלוד במכונית אמר לנו שזה כנראה באמת לא מצחיק הפעם, בניו יורק האידס לא יורד מסדר היום, יש כבר הרבה מתים ומתחילים להרגיש את השינויים בעיר, מקומות נסגרו כי הבעלים חלו, הזהירו אותו מלשתות בכל מיני מקומות, לא להשתמש בשירותים ציבוריים, ובכלל, שום דבר ציבורי לא בטוח יותר, כך אמרו. האלימות המפחידה עלתה ממנהרות הרכבת התחתית לרחובות ועברה לחיי היום יום בצורה מאיימת, אמר, כל כך הרבה דברים אסורים עכשיו. הוא הרגיש שאימה אמיתית זוחלת בעיר. הוא לא איש אטום, אבי. ואמי אמרה באיזה נפנוף יד, הומואים. 
כשהצגתי את אילן בפני ידידה סטרייטית אחת מהצבא, וקראתי לו החבר שלי הרגשתי איזה דגדוג של גאווה בבטן. הייתי בסוף השרות שלי, בן עשרים ואחת בערך, כשעיתונאי אחד מת מאידס, קראתי את התיאור שכתב בעיתון על המחלה, והיה לרגע פחד אמיתי, פתאום זה היה כאן, קרוב, קראתי פירוט של סבל נוראי, שלא רציתי לדעת את הפרטים המדויקים שלו, הייתי צעיר מדי והכאב בלתי ממשי. הוא כתב הרבה על שיעול, כן, אז כולם חיפשו רק כתמים אדומים על הגוף כי חשבו שזה הסימן היחיד.
 רצתי לאילן, שאלתי אותו מה הוא יודע, הוא הרגיע אותי והסביר לי שבינתיים חלו רק כאלה שבאו מחו"ל והוא לא היה שם אף פעם. עוד אין אידס ישראלי, כך קרא לזה.
 כשגמרתי את הצבא, אילן לחץ שאבוא לגור אתו בתל אביב, לא רק לבקר, לא רק סופי שבוע וחופשות. אז באתי לכאן והעיר הזו בלעה אותי. הרגשתי כאילו הגעתי לניו יורק שמדברים בה עברית.
 בבית הבטחתי ללמוד, רציתי להיות מורה, כי בצבא התעסקתי בהדרכה ונראה לי שאהיה טוב עם חינוך צעירים, אבי רצה שאלמד משהו מתקדם יותר מכניס מבחינה מקצועית, אבל שוכנע שזה מה שיעשה לי טוב, עבדתי בתור מלצר בערבים והלכתי לסמינר.
 בעיתונים כתבו שהמחלה באה מקופים באפריקה, ואני לא הצלחתי להבין אף פעם איך היא עברה לבני אדם, כל הסיפור הזה שהכושים באפריקה אוכלים בשר קוף, לא יודע, אולי. אבל איך הנגיף עבר מאפריקה רק לאכלוסיה הומוסקסואלית, לזה לא קיבלתי תשובה ופעם זרקתי לאבי איזו שאלה בכיוון, כאילו סתם, והוא צחק. עזוב שטויות, אם זה מקופים ומאפריקה אז בארץ היו צריכים להיות אלפי חולים. הרבה לפני אמריקה. אתה יודע כמה ישראלים עבדו באפריקה, הרי גם אני הייתי שם ואני יודע שהרבה מאוד גברים וגם לדי הרבה נשים הייתה סקרנות מינית לגבי השחורים, לבדוק עם זה נכון מה שמספרים עליהם, אתה יודע. סקס שחור, חם. נשים שחורות, וזונות יכולת להשיג במחיר של שתי סיגריות, שטויות, אם זה משם אז זה היה אמור לפרוץ כאן מזמן. ומכיוון שהייתה בינינו פתיחות יחסית שאל אותי בטפיחת שכם אם אנחנו הצעירים בארץ כבר התחלנו להיזהר בזיונים שלנו, הוא התכוון עם נשים, כמובן, בכלל כדאי להיזהר, מכל מני צרות, בגילכם. איש על הכיפק אבא שלי. מבין עניין. 
ואילן היה עסוק כל הזמן והתחיל להשתנות, ועוד צחקתי ואמרתי לדליה, טוב, למה כבר אפשר לחכות מכם, אתם שעומדים מול מראה כל היום על קצות האצבעות ובודקים כל קו בגוף, כל תנועה. אבל זה לא היה זה. כעת כשגרנו יחד, ראיתי אותו פחות מהזמן שהייתי בא לחופשות ולשעות קצרות. את יחסי המין שלו חיפש מחוץ לבית כמו שגיליתי שנים אחר כך, כשחברים טובים יספרו לי ששכבו אתו, בזמן שחשבתי עדיין שאני היחיד בחייו. הוא הצליח להגיע לבחינה אצל כוריאוגרף אמריקאי שביקר כאן, וסידר לו מלגה בניו יורק. ודי מהר נפנפתי לו שלום במטפחת. שלום אילן, וול גו טו ניו יורק. 
ערב אחד הלכתי לראות את הסרט נגוע בסינמטק, כי אצלנו לא הקרינו אותו בזמנו. פספסתי אותו, למרות שעקבתי אחרי כל דבר שהמלה הומוסקסואלי הופיעה בו. חברים שלי לא אהבו אותו. החלטתי ללכת לבד, אני אוהב לעשות דברים כאלה. 
אז ישבתי באולם האפל, והתחיל המונולוג של השחקן הזה, תכף בפתיחה, ובערך אחרי שתי דקות זלגו לי דמעות מהעיניים ושמחתי שאני לבד. אני לא חכם גדול, ואני לא מבין בקולנוע אבל הסרט קרע לי את המעיים, הוא פתח חלון לתחושות שהיו מעורפלות בי, נתן לי מלים להשתמש בהן.מי יכול לחיות בצורה חשופה כזאת. החלטתי שאני מוכרח לפגוש את האיש הזה, עמוס, שעשה את הסרט. הרגשתי שהוא יודע דברים שגם אני צריך לדעת. שהוא מכיר איזה חלק מעולם שלא מדברים עליו בסביבה שלי, ואני כן רוצה לדבר, כן רוצה לדעת. 
אחרי הסרט הלכתי למוטי שכולם קראו לו כריזנטמה בגלל שהיה צהוב ולוהב וכל הבית שלו מלא בצבעים צהובים וכתומים כדי שלפחות בבית לא יהיה הדבר הכי צהוב, וכריזנטמה אמר לי שאם זה היה סרט מסין או מאוסטרליה היו אוהבים אותו יותר, כי אז היה אפשר להגיד שזה סרט אתני מתרבות זרה ואנחנו לא כאלה, ואצלנו זה לא כך, אבל הסרט מכאן אנחנו כן כאלה, כן, וקשה לקבל כאבים מקומיים. ואנשים לא רוצים ראי שיראה להם באור חשוף את עצמם, והכריזנטמה צרחה, כמה אפשר כבר להתמודד עם הכאב הפרטי שלך כל הזמן, כאן כולם רוצים לרקוד, ואם אתה מנסה להבין משהו או להגיד דברים שיש בהם איזה כאב אישי הופכים אותך למופרע ולא מתייחסים. 
ואני עוד לא לגמרי הבנתי אותו אז. דברים באו לי מוקדם מדי. עוד לא דיברתי מספיק עם אנשים ברצינות, אז, אנשים שאפגוש עוד מעט ואלמד להכיר את הסבל , האיבה העצמית, העינוי, וגם מה שחגי יקרא לזה בעתיד, ישועה דרך הביבים, בינתיים עקבתי באדיקות אחרי נפתוליו של ההומו העשיר בשושלת, ולמרות שנטרפתי על אלכסיס האימא שלו, כמו כולם, בשבילי הוא היה הסיבה לראות את הסדרה, העשיר הקטן הסובל.
 בארץ התבשלה על אש האינתיפדה, והפחדים, גם שלי, הופנו לכיוון ההוא. לבקר בבית, לחצות אזורים ערביים, לא ידעת אם תחטוף אבן או ירייה בדרך. ועל אידס אף אחד לא דיבר. הזכרנו לפעמים את המלה, כאילו בשביל הפרוטוקול, אבל לא חשבנו על זה באמת, עוד לא. 
ומישהו, שחזר מאמריקה, סיפר שכבר בסתיו של 1982היה מופע רודיאו במדיסון סקוויר גרדן, בניו יורק, מופע התנדבות לאסיפת תרומות להקמת גוף למלחמה במחלה ההיא, שלא רצינו לזכור את שמה. אותי זה הצחיק, הומואים ניו יורקים שרוצים להתחפש לקאובויים וצריכים למצוא לזה סיבה. האמריקאים האלה.
 את הדיכאון מאילן העברתי בריקודים בכל מקום אפשרי, מועדונים נפתחו ונסגרו בלי סוף.
 ולילה אחד התחיל אתי חגי, שהיה הרבה יותר מבוגר ממני, אולי בן ארבעים כבר, ואני לא הייתי עד אז עם מבוגרים. חגי התחיל אתי במועדון, חגי שנראה לא רע, ורקד סביר. לא ידעתי איך להתחמק בלי לפגוע בו, חוץ מזה חשבתי שצריך להתנסות בכל האפשרויות. כי אני לא זוכר כבר מי אמר לי שאם אני רוצה להיחשב לסקס טוב אני צריך להתנסות בכל ולעשות הכל, אז היה לנו זיון אחד. והיום אני יודע שהנאה ומשיכה יכולים להגיע בזמנים שונים ממקומות שונים, ושנינו ידענו שזה חד פעמי, גם אם הייתה איזו כימיה של הנאה, הבנתי שנפתחה לי עוד אפשרות. מכיוון שמצא חן בעיני ניצלתי את הפתח שחגי פתח לי ונשארנו ידידים.
 
                 ******************************************

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן