מראה מעל הגשר בית ליסין

ארתור מילר הצליח לחבר בהצלחה בין שני דברים , הטרגדיה היוונית הקלאסית והתעניינותו בבעיות חברתיות משפחתיות ופוליטיות. ב"כולם היו בני" (1947) מחזהו החשוב הראשון, עסק ביצרן נשק והטרגדיה של חייו בתוך משפחתו. "מותו של סוכן" (1949) היה טרגדיה של איש המעמד הנמוך. טרגדיה של איש קטן בתוך משפחתו. "ציד המכשפות" ( 1953) נבע ממניע פוליטי, רדיפות מקארתי . הוא אמנם העביר את ההתרחשות למאה השבע עשרה אך הכוונה הייתה ברורה.
 ב1955 נחקר מילר עצמו על ידי הוועדה. 
"מראה מעל הגשר" (1955) הפך להיות טרגדיה יוונית המתרחשת. בברוקלין. משפחה פשוטה. אדי קרבונה סוור. איש פשוט ממוצא איטלקי. רואה את עצמו כאמריקאי אך שבוי בתוך מסגרת הערכים האיטלקיים הישנים ורודף אחרי יום עבודה בנמל בפריקת סחורה מאוניות. אשתו ביאטריס, וקתרין, אחייניתם אותה גידלו בתוך המסורת האיטלקית מאז הייתה ילדה שהתייתמה בילדותה. 
שני דודנים יגיעו באופן בלתי חוקי וישתכנו בביתם. קתרין תתאהב ברודולפו. אהבה שתיצור את הדרמה ותוליך לטרגדיה. 
המחזה נפתח במונולוג של אלפיירי, עורך דין המלווה את הסיפור, הוא זה המשמש בתפקיד המקהלה היונית, המסביר ומקדם את העלילה.. הסצנה הבאה היא ביתית. בי עסוקה בבישול אדי וקתרין מדברים. הוא נראה כמו אב איטלקי שמרני שתלטן וקפדן. הוא מגונן עליה לכאורה, הגנה מאוד לא בריאה. אך עדיין אבהית.
 יש לו תכניות בשבילה, תכניות גדולות להוציא אותה משכונת העוני שלהם. אבל לא בינתיים. עוד מעט. היא בת שמונה עשרה, ילדה. אולי יום אחד תמצא עבודה בחברה גדולה במנהטן ותפגוש אנשים אחרים. טבעי לגמרי. הוא כנראה לא ביקר במנהטן.
 באותו לילה מגיעים שני קרובי המשפחה שנכנסו לאמריקה באופן לא חוקי. 
מרקו נשוי, השאיר שלושה ילדים קטנים בסיציליה ורוצה לשלוח להם כסף. רודולפו הצעיר שבא לחיות את החיים האמריקאיים. 
ככל שמתגלה התאהבותם של קתרין ורודולפו כך הולך הצל המאפיל על פני אדי קרבונה וגדל. הוא כבר לא האב הדואג. לאט נפרשת העובדה שאהבתו איננה אהבת אב בלבד, אלא אהבה ההולכת ונעשית נואשת יותר ויותר לקתרין.
 אלא שהוא לא רוצה להבין מה הוא מרגיש גם כשאומרים לו. הוא מתכחש לרגשותיו ולדברים המוטחים בו. הקנאה שהוא לא יכול לקרוא לה כך מביאה אותו להלשין על השניים למשטרת ההגירה. הסוף כמו בטרגדיות נגמר במוות, 
זו מהות הטרגדיה. מוות בגלל חוסר היכולת להבין את המתרחש בעצמך. 
את מחזותיו הראשונים של מילר ביים איליה קאזאן שהיה כנראה גאון בימתי שעבר גם לביים בקולנוע. בימי מקארתי הלשין על ידידיו. שהוחרמו ולא קיבלו יותר עבודה. הן בתאטרון והן בהוליווד. מילר ניתק איתו את הקשר, למרות שאמר מאוחר יותר שהוא מבין את הצורך הבוער בקאזאן להמשיך לעבוד. לימים יכתוב ויביים קאזאן את הסרט "חופי הכרך" סרט אותו נטע בדיוק באותה שכונה בה מתרחש מראה מעל הגשר. אצל מילר סצנת ההלשנה מצמררת ומביאה את הטרגדיה לאחד משיאה. אצל קאזאן הסרט מוליך להצדקת ההלשנה. 

ערן עצמון יצר תפאורה אחת לכל רוחב הבמה, בקצה אחד, מופרד מהשאר, שולחן ומנורה משרדית, חדרו של אלפיירי. כל שאר הבמה היא חדר המגורים של המשפחה, יש בה כמה חללי משחק מפרידים בין החדרים. בקדמת הבמה נשאר מרחב צר המאפשר מקום לסצנות החוץ. למרות שהבית נראה גדול לכאורה ברור שאיננו בית עשיר. הריהוט פשוט. הצבעים דהויים. החלום של קתרין הוא שממשכורתה הראשונה כשתצא לעבוד תקנה שטיח לבית. 
אני מוכרח לומר כאן דבר שאיננו שייך להצגה הזו. מזה שנים יש אופנה כזו שמוותרים על המסך. הבמה גלויה לקהל מהרגע בו נכנסים לאולם. בית ליסין או לפחות הלל מיטלפונקט שביים את ההצגה לא וויתר על המסך. שכחתי כבר את הקסם הזה שהאולם מחשיך הקהל מתנתק מענייניו אור מאיר את המסך כמה שניות לפני שהוא עולה והקסם התיאטרלי מתחיל. 
הילל מיטלפונקט ביים את ההצגה בצורה מאוד מעניינת. הוא מוליך את ההצגה ממחזה ביתי פשוט ובונה את הדרמה לאט עד לשיא הטראגי המזעזע. הוא הצליח להדריך צוות שחקנים די גדול שבמרכזם שישיית התפקידים המרכזיים בצורה מאוד משכנעת. 
כולם מנסים לרמז על האיטלקיות שלהם במעט נפנופי ידיים ומיני הברות מוכרות מסרטים איטלקיים. זה לא חיקוי ולא מוגזם, אך בהחלט מזכיר שמדובר בזרים באמריקה. 
את המחזה פותח עורך הדין אלפיירי, אבי אורייה שיש בו יכולת קומית שהוא מנצל אותה. ואם לרגע חשבתי שלא כך משחקים דרמה הרי שבהמשך אני מאמין שכך רצה את זה מיטלפונקט. הקהל מצחקק מעט. הדרמה עוד תגיע. 
אין ספק שהבמה שייכת ליגאל נאור כאדי קרבונה. הוא מתחיל את ההצגה כדמות קצת עצורה. איש פשוט מהנמל. לא ממש אינטליגנטי. איש משפחה רגיל וממוצע. לרגעים נראה שלא רק כאילו איבד חלק מאישיותו הבימתית המוכרת אלא גם מהנפח הפיזי שלו. אך ככל שההצגה מתקדמת והדרמה שלו עולה הוא הולך ותופס את הנפח המוכר שלו. ואישיותו הבימתית תופסת את המקום הראוי לה. 
הוא לא בסדר. אומר אדי על רודולפו, הוא לא בסדר, הוא גם שר, גם מבשל גם מתקן שמלה לקתרין ובעיקר הוא בלונדיני. 
לא בסדר משמעו לא גבר. את המלה הומו לא יגידו במחזה, לא בשנים בהן נכתב ולא איש שזו יכולת ההתבטאות שלו. 
אחת הסצנות המזעזעות את הקהל היא זו שבה מתחילה הדרמה לזרום לכיוון הטראגי. אדי בלהט ויכוח מנשק פתאום בלהט את קתרין מסתובב ומנשק את רודולפו להוכיח לה שהוא "לא בסדר" גבר היה נלחם, מתנגד. עושה משהו. 
היום כמובן שני גברים מתנשקים על הבמה, ובעיקר כמעשה הבא להעמיד הומואים באור שלילי כבר לא מזעזע, אם כי אני מוכרח להגיד שידעתי למה לחכות ובכל זאת נדהמתי מהעוצמה הדרמטית של יגאל נאור. 
יש לי זיכרון עמום מההפקה הראשונה בהבימה, בה מישה אשרוב נישק את יוסי בנאי בפאה בלונדינית. אני לא בטוח שרק נשימתי בת החמש עשרה נעצרה, היה נדמה לי שכל האולם עצר את נשימתו. והנה הסצנה עובדת עד היום. לא ראיתי את ההפקה בה ג'וליאנו מר שיחק את התפקיד אך אני בטוח שגם הוא בעוצמות היצריות שלו היה יכול לזעזע. 
נאור כאן מצליח ליצור מתח בלתי רגיל על הבמה. קשה לעמוד מול העוצמה של נאור אך רבקה נוימן מצליחה להיות עזר כנגדו בצורה חזקה ומשכנעת. ביאטריס שלה מתחילה כאישה הקטנה ההולכת וצומחת, היא זו המבינה מה קורה לעיניה בתוך משפחתה ולא מצליחה להעביר לאדי מה שהיא רואה. הוא מסרב להבין ולהודות באהבה האחרת שיש בו. היא עומדת מולו ודורשת את זכויות האישה שלה ממנו. יש בזוג עצמה מרטיטה. 
לדרור דהן כרודולפו חסרה איזו איכות של מאהב צעיר. לא לגמרי ברורה ההתאהבות בו ממבט ראשון. אחר כך בסצנות הדרמטיות הוא מגלה יכולות טובות. 
הדס מורנו כקתרין סובלים ממגבלה מסוימת שרוב השחקנים הצעירים סובלים ממנה. הם לא לגמרי שולטים בקולם ופה ושם נעלמות להם מלים ולא נשמעות ברורות, כאילו יוצא מגרונם יותר מדי אוויר ופחות מדי קול. אך גם היא אחרי שהתחמם קולה והמחזה נעשה דרמטי יותר מוצאת את מקומה הנכון.
 שני התפקידים של הזוג הם קצת כפויי טובה מול הגעש של המבוגרים. אבל גם הם מצליחים ליצור דמות ולהתרומם ככל שהדרמה גוברת עד לסופה המר.
 לדן קסטוריאנו אין תפקיד גדול אך הוא משמעותי, הוא מצליח ליצור את דמות המהגר המפוחד בהתחלה שביטחונו עולה כשהוא יוצא להגן על הערכים של סיציליה. המלחמה על הכבוד. הוא משכנע ומצליח ליצור דמות נכונה. 
ההצגה הזו בבימוי ובביצוע הזה מוכיחות שמחזות לא מתיישנים וביצוע טוב ממלא אותם חיים. אי אפשר להגיד על טרגדיה שנהנים ממנה אך אין ספק שהקהל יצא נרגש והמום. אי אפשר לבקש יותר.