אדם לא דופי כריסטיאן פון דיטפורט

מבין כל ספרי הבלשים שיצאו לאור בשנים האחרונות, בין אם תרגומים מאנגלית ובין אם מקומית יוצאת דופן בעניינה היא ספרות הבלש הגרמני. 
בשנים האחרונות נזדמן לי לקרוא כמה מהם וכולם היו מעניינים במיוחד. ובדרך משלהם גם חכמים. 
שטכלמן, מורה להיסטוריה נוסע ברכבת להמבורג, עיר מגוריו. מולו קורא נוסע אחר עיתון. בצד המופנה אל שטכלמן הוא רואה ידיעה על ילדה קטנה שנרצחה.
 והסיפור הקשה שזה כבר הרצח השלישי הקורה באותה משפחה תוך שנתיים. קודם האימא אחר כך בן וכעת הבת הקטנה. נותר עוד בן והאלמן השכול. מתווך נדלן אמיד.
 שטכלמן מורה להיסטוריה באוניברסיטה. הוא תקוע בעבודה שאם יגמור אותה תקנה לו תואר פרופסור וקביעות, אלא שקשה לו להתיישב לכתוב. שיעוריו פופולאריים ויש לו תלמידים רבים. באוניברסיטה מחכה לו הודעה שאוסקר וינטר חיפש אותו. בנעוריהם היו חברים קרובים וחלקו את "רעיון" המהפכה העולמית" כעת אוסקר המכונה אוסי הוא חוקר משטרה. הם לא ראו אחד את השני שנים. הם כונו יוסי ואוסי. 
יוסי קובע עם אוסי והם נפגשים מחדש אחרי שנים רבות. שטכלמן מתעניין ברצח הילדה. רצח מחריד. 
למה רצח ילדה מחריד אותך יותר מרצח זקנה? הוא מחריד בעיקר את הסוחרים, אומר אוסי. ילדה שכל עתיד קניותיה לפניה, איזה הפסד. הזקנה שכל קניותיה מאחריה, למי חשוב. שרידים מאותם ימי מחשבה שמאלנית. 
שטכלמן מלמד את תקופת עליית הנאצים. 1933 – 1939 .בעיקר על גזלת רכוש היהודים באותם ימים. ימים בהם היהודים עוד לא נרדפו על ידי הגסטאפו באופן ישיר, המוות עוד לא ריחף מעל ראשם. הרדיפות אחריהם התבטאו בעיקר בממד הכלכלי. איום שבא מהמחלקת הכספים. רדיפה שהביאה לאיבוד מקומות עבודה ומכירת רכוש רב בפרוטות לאלו שחזו את ההתפתחויות.
 סימונה ואגנר, החביבה בתלמידותיו כתבה עבודה על שריפת הרייכסטאג. הוא מוריד לה את הציון שמישהי אחרת הייתה מקבלת. אילו היית טוענת שכל הראיות מצביעות על כך שהנאצים שרפו את הבניין היית מקבלת טוב מאוד גם אם התזה הייתה חד צדדית, אך אסור להציג משהו כעובדה מוכחת אם אין אפשרות להוכיחו. זה ההבדל בין מדע לפוליטיקה. הוא מסביר. 
מאז שיחה עם אוסי מטרידה את יוסי השאלה איפה נתקל בשמו של הלר. אותו אב ובעל לנרצחים. הוא יודע שנתקל בשם אך אינו יכול להיזכר. ולפי אוסי הלר הזה אדם הגון התורם לקרנות צדקה וידיד לכל גדולי העיר. 
ובין פרק לפרק על יוסי מופיע פרק על הזקן. רוצח. בינתיים לא יודעים עליו כלום. דיטפוורט מתאר שגרת חיי יום יום של זקן ומעט זיכרונות. משהו שמתי שהו יתחברו לתעלומה. כשנבין למה הוא רוצה לנקום בהולר תיפתר התעלומה. יותר ויותר מתגלה הסיבה. אותם ימי גזל רכוש היהודים. 
שטכלמן נעשה מדוכא יותר ויותר הר החרפה, כמו שהוא קורא לערמת המסמכים הנערמת על שולחנו , בעניין עבודת הפרופסורה שלו ההולכת ונערמת והוא איננו יכול להביא את עצמו להתחיל לכתוב בנוסף לכאבי הפרקים שלו הוא מפתח פרנויה קטנה שראש המחלקה שלו מתכנן להחליף אותו באסיסטנטית מוכשרת המבקשת ממנו עזרה במחקר. 
בינתיים נוספת עוד גופה. הפעם אחת החוקרות העוזרות לאוסי. מכונית התנקשה בה ודרסה אותה לעיניו. האם זו חקירה נוספת?
 כדי שנבין את הקושי בחקירה דיטפורט מספר על לנו על מפרט מכני של רכבת צעצוע. על גלגלי שינים המניעים כוחות המפעילים את הקטר המעביר כוח לקרונות כשהוא מושך אותם כשהקושי המרכזי הוא גלגל השיניים המרכזי העלול לתקוע את הכוח המניע. 
שטכלמן מרגיש שאוסי גורר אותו לתוך החקירה. למה לי, הוא חושב. אוסי הרי לא עוזר לו לכתוב את התזה הבלתי נגמרת שלו.
 וכשמופיעה גופה נוספת הנדמית כלא קשורה לפרשה אנו במחצית הספר אך הבדרך כלל כשמצטברות גופות מתקרב הפתרון. 
אלא שאז מתקרבת "כמעט" גופה חדשה. שטכלמן עצמן נפגע והדברים מסתבכים מחדש. למי יש עניין לפגוע בשטכלמן שאיננו חוקר כלל. 
אך כשהוא גייס את מוחו האנליטי לנסות להבין למה התנקשו בחייו הוא הופך מבלי לדעת זאת לחוקר. 
ככל שהחקירה מתקדמת, כך היא חוזרת בזמן לעליית הנאצים. לחשבונות ישנים. לרגשי בושה ואשמה. ולניסיונות להסתיר. 
זה איננו אחד מהספרים בהם השאלה היא מי עשה את זה. אנחנו יודעים מי עשה. ומהר מאוד גם למה. המרדף, הניסיון של אלו שלא יודעים מי ולמה . שטכלמן והמשטרה. 
דיטפורט מצליח לגרום בספרו להבנה שהיסטוריה היא לא רק מה שהיה. שלמעשים היסטוריים יש תוצאות בהווה. צריך שיהיה היסטוריון שידע לקשר, בין מה שנראה כאילו נעלם לכוחות שעדין פועלים. 
שטכלמן איננו בלש טיפוסי. אנו לא יודעים את גילו. הוא לא גבר מאצ'ואיסטי. הוא חולה בדלקת פרקים כרונית. למעשה איננו בלש כלל, הוא חוקר רק מפני שנגרר לתוך הפרשה. 
וכמו ספרי בלשים שאני אוהב, הספר הזה חכם ומעניין גם מעבר לתעלומה המניעה אותו. 
יש בו קצת מאווירת האוניברסיטה, גם התייחסות לימים שלפני מלחמת העולם בגרמניה. גם תחנת משטרה על מחלקת החקירות שלה. ובעיקר, מהרגע ששטכלמן מצטרף ומעלה את הצד ההיסטורי של תחילת ימי הרייך הספר מתפשט, גם אם לא לעומק להיסטוריה הפנימית של חיי היום יום. 
יש איזון מדויק בין שטכלמן התקופה ההיסטורית שהוא חוקר והתרחשויות ההווה. 
השפה איננה פשוטה, אולי מכיוון שגרמנית איננה שפה פשוטה, אלא כזו דחוסה ובלי אויר לכאורה בין המלים. הספר איננו "דוהר" הוא כתוב בקצב שלו, מתעכב על רגע של אווירה, על פרטים מחוץ לתעלומה. וכמו בטובי הספרים החוקר על כל חולשותיו האנושיות מתחבב כל כך על הקורא, עד שנוצרת תקווה שאחרי הספר הזה יגיעו עוד ספרים עם שטכלמן. שזו רק ירית פתיחה. 
יופי של ספר מתח.