הייתה מלחמה. פרק ב.

כשקמו ללכת, יצאתי אחריהם. הלכתי במרחק כמה צעדים. החלטתי לנסות לתפוס את הנער שרצה להיות אווה גארדנר, גם אני אוהב אותה. אם כך יש לנו התחלה טובה. מכנה משותף, אלא שאני לא רציתי לדמות לה, רציתי אווה, אותו לעצמי. 
בפינת אחד הרחובות נפרדו, הגברתי צעדים אחרי אווה הקטנה. עברתי אותו בצעד נעמדתי וחייכתי אליו, לא ממש עבד אליו. קראתי לו בשקט אווה, גילדה. הוא סובב ראש, הסתכל, זה אתה, מהקפה, זה היה הגב שלך. 
לא ידעתי שגב מושך תשומת לב. אמרתי גב אולי לא אבל מוטת כתפיים וידיים כן. חוץ מזה בגרמנית יש פתגם שגב יפה יכול למשוך גם. והנה זה נכון. 
עלינו אלי הביתה. נשכבנו על השטיח. אז אתה גרמני שאלתי. מצד אחד, אמר ואחר כך העביר אצבע ממצחי לכיוון שפתי מצייר את אפי. אם לא אתחיל אתך לא יקרה כלום? שאל. אני לא יודע. קשה לי להתחיל בזמן האחרון. אתה אחרי סיפור. אז אתה צריך רק מישהו לספר לו כמה כואב לך הלב ולא לזיין אותו באמת. יש לך חוש טוב אבל גם טעות. אני אחרי סיפוריים, ואינני מזדיין לפני שאני מכיר קצת את מי אני הולך לזיין. 
אולי בכל זאת נעבור למיטה, לפחות לא ידקור לי בגב. יש לך שם מוסיקה? תשים משהו נעים, אני אספר לך הכל על עצמי ולא אשאל כלום עליך. אתה הרי לא תספר. רואים לפי כפות הידיים הקמוצות שלך, לפי איך שהצוואר שלך שוקע לתוך החזה. דווקא יפה הצוואר שלך. גם הידיים. אני אוהב ידיים יפות. יד גדולה, יפה שאתה רוצה שתלטף אותך. נורא קשה לי עם ידיים מכוערות לדעת שעוד מעט יטיילו לי על הגוף, שאצבעות מכוערות תחטטנה עלי ובי. יש לך כף יד מדהימה. תפתח אותה, אני רוצה לשים את הראש שלי בתוך כף היד שלך. כן, ככה. יש התאמה, אתה רואה. 
היה משהו חדש ומרענן בנתן. קיבוצניק שעזב עקב מצוקה ובא לחיות בעיר גדולה. הוא ישיר מאוד, אומר מה הוא אוהב ורוצה. אני ההפך, קצת אטום, אוגר הכל בתוכי. לא אומר עד שלא מוכרחים. ולעתים זה מאוחר מדי, למדתי. אחרי עוד רגע שכחתי לחשוב, נתן סחף אותי אחריו מינית כמו בניסיון שנשכח מזמן.                           ******************************************** 
הדרום. דרום החלומות. הדרום המיוחל. המרפא. המשכיח. דרום כל השלוות. מקום התגשמות הציפיות. מקום מסתור. בריחה. פרחים כחולים. בתים צבעוניים. נהר וים. טרוף חושים אמיתי. 
אני בתוך חלום. החלום. על קיר חדרי תלויה תמונת שושנים בצבעים בלתי אפשריים, דהויים במקצת. הכל אחר. הצבעים אחרים. אנשים אחרים. אני נעשה אחר בקצב שלי. 
ברחובות הרבה כובעי ברט על ראשי גברים. שפמות אימים מתחת לאפים אימתניים, מעל שפתיים גסות. עיניים כהות. שיער כהה. לשון מתנגנת. הרבה תנועות ידיים.
 להתרגל אל אנשים אחרים, חדשים. יופי חדש. אני שזוף מאוד. נינוח. פורח. נשים מביטות אחרי ברחוב. הגברים במבטים גנובים, ישנן נשים מתריסות. אינני מפנה ראש. אני בחופש. חופש מהכל. מזיכרונות, מין, עבר, עתיד גם. אפילו מההווה. כמעט. 
אני סגור. נינוח ושקט. כותב מכתבים ומרעיף חיוכים למלצרית. אוכל טוב. משתעמם. מתמכר לשמש חמה, לוטפת ולמים, כל כך הרבה מים. אני קורא שוב ספר.
 יש לי בעלת בית, שמנה, אימהית. אין לנו שפה משותפת. סימנים וגיחוכים. השושנים על הקיר מעצבנות אותי. אני מטייל הרבה ברחובות. בעניין הפעם. אני בוחן, ממשש מריח. חושי הבריאים חוזרים אלי. אני רוצה הכל. אני חוזר לחיות. אני מבריא. 
משהו מתחיל להיות חסר לי. מתעורר בי צורך ששכחתי. חסרים לי ליטופים. חסרה לי התרגשות. חסרה לי ההתרפקות, אפילו הפחד,. הפחד ממה שצריך לקרות ולא קורה לי. מה שצריך לבוא ולא מגיע. חסר לי מאהב. 
הייתכן שבעיירה כזאת אין גבר אחד שיתעניין בגברים. או שאולי זרותי מפחידה אותו מלהתקרב. אינני יכול ליזום יחסים. אני לא מכיר את הסימנים המקומיים. הם עשויים להיות שונים. 
הם מסתכלים עלי כולם, אך לא לתוך עיני. איך לקרוא אותם. איש אינו מדבר בשפה שאני מכיר. אני מבטיח לעצמי לקיים את ההבטחות שלי לעצמי. להיות כאן. להישאר. לעשות מאמץ וליהנות.                                          ******************************************* 
תל אביב השתנתה. אין ספק. אנשים השילו מעליהם פחד נוראי וכעת יש הרגשה של התפרקות. הכל מותר. 
נתן אמר לי, אל תתקשר אלי יותר מדי. אני לא מתכוון להיות אתך יותר מכמה ימים. אני לא מוכן להיות תחליף לשברון לב. תמצא לך קורבן אחר. אני נהנה להזדיין אתך, ואין לי סבלנות למבטים העצובים שלך. אם תצליח לשכוח אולי נמשיך קצת יחד. אם לא, אני אגיד שלום ואסתלק.
 ידעתי על מה הוא מדבר. גם אני לא ממש אהבתי את עצמי סובל מקשר מטורף שנגמר. הייתי עדיין קרוע בין האטימות לסביבה בשל המלחמה ומבחינה רגשית התגעגעתי לאגון. 
צדק נתן. אני לא איש לבנות עליו ציפיות. את מוראות המלחמה לא יוכל למחוק ואת אגון אף אחד לא ישכיח. 
המלחמה הפכה כאן אנשים על פיהם. אפילו ילד כמו נתן מדבר על המלחמה. כשהוא שוכח את קאלאס וריטה הייורט לרגע. יאמר לזכותו שהצליח לגרום לי להעריך את קאלאס. הוא מביא אתו תקליטים ועושה לי השוואות. מחנך אותי הילד. בסוף גם אני ארצה להיות איזו קאלאס. 
************************************************ 
כשנתיישבתי לבסוף במקומי במטוס חשתי עצמי לאה לחלוטין. עמדתי בודד בין מעט מלווי שלי. לוחץ ידיים . טפיחות שכם אחדות. קריצות עיניים גבריות. נשיקות נשים. עמדתי והסתכלתי בנוסעים האחרים. רובם אותו טקס. הייתי אטום. הכל היה טורדני כל כך. רציתי כבר להיות רחוק. הבוקר היה חם ולח. חשתי בודד בין כל הנוסעים. נדמה לי שהאחרים חייכו אחד לשני גם אם לא הכירו. משהו בקדחתנות הפרידה, הידיעה שלכמה שעות ישבו יחד באותו מטוס. נוצר חיבור שהשאיר אותי מחוץ לו. 
לא נדבקתי בקדחת הנסיעה שמסביבי. התרווחתי במקומי ליד החלון. פתחתי עיתון שקיבלתי מהדיילת ומבטי רפרף על פני אותיות זרות, תמונות אחרות. 
משניתק המטוס ממקומו התחלתי מרגיש נינוח יותר. התחלתי מפשיר מקיפאוני. לאט לאט הגעתי לשחרור מוחלט. הרגשתי איך כל גופי מתרפה ממתח שנצבר בו ימים ארוכים. דבקתי בחלון לראות את תל אביב מלמעלה, פרושה לרגע מתחתי. זיהיתי מקומות ושמחתי שלא אראה אותם תקופת מה. ניתקתי עצמי מהחלון כשהגענו מעל לים. חזרתי לדפדף בעיתון. כשחזרתי להביט היינו מעל לים. בתוך הכחול המרגיע. 
הופתעתי למראה העיירה. היא תאמה יותר די את רצונותיי כבר ממבט ראשון. זמן מה חיפשתי מקום שאיש ממכרי לא הזכיר את שמו. חיפשתי במפות השוויתי במדריכי תיירים ובחרתי בעיירה ששמה לא הוזכר באף אחד מהם. רחוק מנתיב תיירות. עיירה שאין בה שום יחוד. רציתי רק בשקט ובמנוחה. 
היום היה חמים ונעים. המלון הקטן עמד במרכז הרחוב הראשי, השקט, שרק כמה בניניו עברו את הקומה השלישית. העיר הייתה שטוחה. חצרות רחבות בין בית לבית. דשאים, עצים. שקט. שלווה. נתתי לעצמי זמן לגלות את המקום. ידעתי שאצטרך לעשות זאת בכוחות עצמי. אינני דובר את שפת המקום, מלבד כמה מלים בודדות, הכרחיות. זה ייתן לי עוד כמה שעות עניין במקום. 
ירדתי מהרכבת. עוזב מאחרי ערים גדולות, מרכזי אדם, אוצרות תרבות ובעיקר מכרים פתאומיים. העיירה קרנה לקראתי בבתיה הישנים. שקט. 
אני עומד להשתעמם כאן. כמה זמן אעמוד בזה לפני שאברח, שאלתי את עצמי. איש לא היה צריך להראות לי את הדרך, כאילו הכרתי את המקום מאי שם רחוק בתודעתי. 
המלון היחידי עמד במרכז העיר. ידעתי שכך יהיה כמעט ניחשתי את שמו.  הכל היה כמו שרציתי, כמו שניחשתי. המלונאי, משועמם, זרק לי מפתח גדול למדי כבד. עתיק לכאורה. נראה היה שלא טורח להתעניין, אך בדק היטב את הדרכון ואת האותיות שנראו לו חדשות. ישראל? כן. זה הכל והמחיר. בקושי הפליט מלה. איננו אוהב זרים, קצת מוזר לגבי מלונאי. 
עליתי לחדרי, פרקתי מזוודותיי. בדקתי את המים בכיור ואת קפיצי המיטה, שהיו רכים מדי לטעמי. המיטה רחבה ונוחה. ידעתי פתאום שאני מחייך. זה הולך להיות הכלא שלי לזמן מה. ************************************** 
אחרי הצהרים יצאתי לסקור את המקום. עברתי על פני חנויות, סימנתי לי בראש חנות גבינות ויין, לא טרחתי לבדוק מה מציגים חלונות הראווה האחרים. סוקר את מעט האנשים שעברו ברחוב. רובם הביטו בי במין אדישות. גם הם אינם אוהבים זרים. אינם רגילים אליהם. 
התיישבתי בבית הקפה. היא ישבה בשולחן מרוחק ממני. נראתה כמו כולן, בכל מקום אחר, כמו בסרטים ישנים, רק יותר פרובינציאלית. כמעט ספרותית מדי. בחנו אחד את השניה , ולרגע, מבעד לשקט, נדמה לי שקלטתי ממנה אות, שדר. 
קלטתי אותה, והיא יודעת זאת. הרימה את הכוסית שלפניה והריקה לתוכה את הנוזל הירקרק הסמיך מעט שבתוכו. עיניה נעוצות בי מבעד לשקיפות הכוס. רציתי להגיד לה שעוד מוקדם מדי להתחיל לשתות, אפילו לזונות. לא אמרתי. היא יודעת מה טוב בשבילה. עוד מבט אחד בי והיא הבינה כנראה שני לא אהיה עוד לקוח שלה. היא זיהתה את המרחק הבוחן בו הסתכלתי בה. לא בעניין מיני. 
ישבתי לוגם את הקפה שהזמנתי. בוחן אותה דרך הראי הגדול שמאחורי הבר. המעיל שלה, מקופל בקפידה, מונח על מסעד הכסא הריק. הברט הקטן, דבר לא חסר. נראתה עייפה, משועממת. שקטה. הנערה שמאחורי הבר,
 צעירה יותר, משועממת יותר, מעצמה. סבר בהמי במקצת. שקטה. החלפנו מבט מהיר, נתעוררה בה סקרנות, במלצרית. צריך לשמור אתה יחסים טובים, חשבתי. השקט אפף אותי סביב. טוב לב עזבתי את הקפה. 
גברים רבים יותר נראו כעת ברחוב, חוזרים מעבודתם. רובם מבוגרים. צעירים כמעט לא נראו.
 גיליתי את הנהר. עברתי ברחובות, הגעתי לפרברי העיירה, עברתי על גשר, גיליתי נהר. טיילתי על גדותיו, מחוץ לעיר נכנס לחורשה, הנהר. לא זיהיתי את העצים.
 נדהמתי למראה המקום. היה בו דבר מה מהמם חושים ביופיו השליו, השקט. הנהר העצל החום ירקרק, עצים אדמוניים, חומים ירוקים. כתמים לבנים על גזעים עבותים, בעלי צורות דמיוניות. החמימות שבאוויר. האור הרך והשקט המוחלט. לרגע כמעט פרצתי בבכי. נכנסתי למעבה החורש והתיישבתי לנוח קמעה. 
הנהר אפילו לא פכפך, זרם לו מכונס בעצמו. רעש העלים הפריע לשקט. התפשטתי לחלוטין ונכנסתי לנהר הצונן. לא היה אכפת לי שיראוני בכך, לא התביישתי במערומי. שחיתי עת ארוכה, נהנה ממגע המים לאורך גופי, ופתאום רציתי שיהיו אתי שוב אנשים, שאוכל שוב להשתובב מעט. להתיז מים,להתחרות בשחייה, בצלילה. אבל בשקט, שקט. יצאתי מן המים והשתרעתי לי ערום על מצע העלים. נראה היה לי שאני מאושר. חשתי מאושר לחלוטין. אפילו זיכרונות לא עלו בי 
************************************** 
מבודח כל שהוא, מעצמי, חזרתי העירה. עד לערב שוטטתי סביב. מצאתי את הכיכר, בית קולנוע יחיד ומכונית כבאים. לאט התחלתי להרגיש שיהיה לי טוב כאן. 
לא האמנתי שתהיה ברחוב הראשי. אולי ברחוב הנהר, באם ישנו כזה. זכרתי את פניה הסבלניים, טוב היה לו הייתה לידי כעת, אתה הייתי יכול לדבר אולי. 
חזרתי למלוני, גיחכתי בתשובה למלונאי, נחתי קצת. החלפתי בגד ויצאתי לסקור את העיירה בלילה. כעת ראיתי אותם, את הצעירים. חבורות חבורות מסביב לעמודי חשמל שברחוב. נורות חשמל חיוורות מאירות בין קטע לקטע מהרחוב. 
הצעירים עמדו שם, שורקים ושורקים. שורקים אחרי הנערות, העוברות בקבוצות קטנות או בזוגות. הנערים עמדו גם הם בחבורות, מתחת לפנסי הרחוב המצועצעים, כמעט כולם מלבד כמה מתבודדים בודדים. לא אלה ולא אלה עשו יותר להתקרב אל הנערות. כולם כאן בני משפחה. אחותו של זה או בת דודה של אחר. אסור לשבור את כבוד המשפחה. הכל התחיל ונגמר בשריקה. 
זה נותן לי תקווה, חשבתי, אם אצליח להתקרב אל אחד הבודדים בזהירות וסודיות. ידעתי שאפגוש את כולם בקולנוע, מאוחר יותר. שם יעיזו יותר לגעת בנערות בתור או כשישבו ליד נערה.
 הרגשתי זר מאוד. הזר היחידי בעיירה נידחת, רחוקה. 
בבוקר קמתי מוקדם מאוד ויצאתי לנהר, לעצים ולשקט. ערפל דק עמד על העיר. בבית הקפה עמדו כמה פועלי לילה בדרכם לביתם. לוגמים קפה חלב. קוניאק לסיומה של משמרת. זה היה בוקר קריר עם הבטחה של חום בהמשך היום. 
החורשה הייתה עטופה בערפל גם היא. גוש גדול של ערפל עומד. כשהעצים הצבעוניים להפליא, מטושטשים מעט נראו יותר ככתם צבעוני גדול, ממרחק. בוהקים מטיפות הטל שעליהם. הכל היה רגוע ושליו. העמדתי את הכן ופתחתי את אחד הבדים שהבאתי אתי. פרקתי את חבילת הצבעים והמכחולים ופתאום הרגשתי איזו לאות, כבדות. 
הרגשתי שלא אוכל לצייר הבוקר. נשטטחתי לי על העלים היבשים מחכה שיקרה לי דבר מה. מקווה שיתרחש בתוכי איזה נס קטן, שתבוא איזו השראה, אולי. איזה כוח. מחכה לאיזו לחלוחית פנימית שתגרש את היובש השתלט עלי. 
הבטחתי לעצמי לא להתעצבן, לתת לעצמי זמן, עד שתחזור הרגשת הביטחון שביד. ראיתי כבר את התמונה את התמונה המצוירת בעיני רוחי וידעתי שלא אצליח להגיע לציירה. להעביר אל הבד את מה שבדמיון. לפחות רק הייתי מצליח להביא את עצמי לנסות. להתחיל. הבטחתי לעצמי לא לכפות על עצמי. לחכות. סבלנות, אני חוזר ומזכיר לעצמי שוב.
כשהתעוררתי כבר היה חם. העצים נראו אחרים. חשתי גירוי בגבי ואי נוחות. התפשטתי ונכנסתי למים. ביליתי בהם שעה ארוכה, כולי מתמכר להנאה.
 משתדל לחוש במים בכל תא שבגופי. להרגיש את גופי מחדש. ידי מתחת למים משוטטות הנה והנה, פיסקתי אצבעותיי וחשתי בתנועת המים בין אצבעותי וחיכוכם לאורך ידי. המשכתי להשתכשך בהם והרגשה נפלאה של לאות וסיפוק מלאו אותי. חשתי שזהו. יותר לא אוסיף.
 יצאתי, מתחתי שוב את הבד על הכן, בעודי עירום ופרשתי לפני את הצבעים. ריח הצבעים שיכר אותי, עכשיו כבר רציתי מאוד לצייר. העצים נראו נקיים מאוד וצבעיהם טהורים. אוסף של צורה וצבע. העברתי את המכחול הנקי עדיין על פני הבד, כדי לעורר את תחושת הביטחון שביד. עבדתי שעה ארוכה כמעט בטירוף. המכחול כאילו התנופף מעצמו, שטחתי, מרחתי, גיבשתי, פיזרתי. נלחמתי בכל משטח, בכל צבע. טירוף. עבדתי בקדחתנות. בהתרגשות. בלהט. כשסיימתי את השלב הראשון התרחקתי כדי לבחון את מעשה ידי.
 רק פניתי ממנו ושוב לא יכולתי לחזור ולהביט בו בציור. שוב התמלאתי פחד לא ברור. לא, לא רציתי לראות עדיין. נתתי לעצמי זמן לנוח. החלטתי שלא להסתכל בו עד שאירגע לחלוטין. השתטחתי על מצע בגדי, פניתי לצד שני וניסיתי לא לחשוב על כלום. להתמכר מחדש לשקט אותו חיפשתי, לשלווה. 
הושטתי יד לצד, מעביר אותה על פני גזע כרות. חפנתי בידי קומץ עלים יבשים, מוללתי אותם בין אצבעותיי, מפורר אותם תוך הידוקם בכף ידי. נהניתי מהריח שנותר בהם גם אחרי כמילתם, מותם התפוררותם. התחלתי להירגע. 
הייתי רוצה למות, עכשיו. חלפה מחשבה בראשי. למות פתאום. שמחר ימצאו אותי כאן. מת מול כן הציור. מוטב ויגמר כך.
איזו תחושה אמרה לי שמתבוננים בי. יכולתי לחוש ממש בשתי עיניים בוחנות אותי, אם כי לא ראיתי. לא חיפשתי מהיכן. קמתי התמתחתי וירדתי שוב המיימה. התחיל להיות מאוחר. יצאתי נוטף וחיכיתי להתייבש מעט ואז זה פתאום תקף אותי. תקפה אותי תחושת געגוע לא מוגדר מתעוררת בי. רציתי גבר על ידי. לא מסוים. אחד, סתם. איזה שהוא. שיהיה אתי,שיתבונן בי, ישכב אתי ישכב לידי. שאוכל להושיט יד וללטף אותו. חשתי בידי את מידותיו, רוחב חזהו ומגע עורו. רציתי מאוד. 
התרוממתי לבדוק את הציור. הייתה בי כבדות. עדיין לא רציתי להביט בו. התלהבותי הקודמת סחטה אותי והשאירה אותי תשוש. שלוה לא הייתה בי עוד. בחנתי את התמונה. הצבעים הלוהטים ומעגלי הצבע הזוהר יצרו צורה של מסיכה, שלרגע, מתוך דמיון רחוק, פרוע, נתפתיתי להאמין שדומה היא לאי מי, אך לא. התמונה הייתה דומה למה שבתוכי. לערבול, להססנות לכל מה שבי, לעצים מסביב, לנהר, לשקט החיצוני ולרעש בתוכי. לעשות הפשטה ציורית של יער ולהגעת בנקודה כואבת בתוכי, לערבב את שתי צורות הכתמים. 
חזרתי לחוש בשקט שמסביב. התלבשתי, ומזה זמן רב הרגשתי כלוא בבגדים התחילו לעלות בי מחשבות סותרות. מה אני עושה כאן עם עצמי. כמה זמן זה יכול להמשך, לשכב בשמש להתייבש. להיות בבדידות מוחלטת, מבלי לדעת מה קורה בעולם. בלי אנשים, בלי קולות מובנים. בלי רדיו, בלי עיתון. עם הרבה ריחות צבע ומים. אני מתגעגע לאנשים לרגע. 
אני כועס ואינני מוצא את הדרך להוציא את הכעס החוצה. לכתוב עוד מכתב ולגרד פצעים.. לאן נעלמה ההעזה שלי. המעשים הפתאומיים, ללא החלטות מוקדמות. האם הייתי מעז היום ללכת אל אותו רובי, ידידו של מיקי. לדפוק על דלתו ולהגיד, מיקי שלח אותי. כמעט אמרתי לו מיקי שלח אותי לשכב אתך, אמר שאתה חתיך. כמעט. הוא נראה בהמי מספיק לא להבין בדיחה ולעשות זאת ברצינות. הן לזה התכוון מיקי כששלח אותי אל רובי. האם הייתי עושה זאת היום, כעת כשאני מגדל יותר ויותר מעצורים.
 לכאורה משתלב בחברה ולומד להתנהג לפי קודים מוסכמים. אלא שכאן אני מנותק מקודים וחברה. כאן אני תלוש ולבד. היום הולכים ונבנים בי הרים ונוצרים בי בקיעים. אינני יכול אלא לחייך היום להעזה של שלשום. איזה שובב לכאורה. 
כמה נדהם רובי האוויל ואיזה מאהב טוב הוא היה. כמה חבל שלא יכולתי ליהנות ממנו באמת. זו לא הייתה אשמתו,, זה אני שהייתי בזבוז באותם ימים. 
הרשיתי לעצמי לעשות ניסיונות על עצמי, כמו ללכת לרופא אליל, ללכת להזדיין, למחוק את מי שהיה לפניו. זה שצילק את נשימתי. הייתי בזבוז וגרוע מזה, בזבזתי את הגברים. את מרצם ורצונם הטוב. והם, הם לא ריפאו אותי מכלום.
 הייתכן שבעירה קטנה ונידחת זו אין אף כבשה שחורה בשום משפחה? שום גבר יוצא דופן? מוכרח להיות כזה. כיצד עוד לא הרגיש בי. הרי בטוח שריחי הולך כבר בכל העיירה. 
אני בטוח שיודעים על קיומו של התייר החדש, ומדברים על הזר עם הצבעים. היכן הזאבים, זאב אחד לפחות. ריחי אינו ערב להם. אולי אינני הטיפוס למקום הזה. מה הם אוהבים כאן. לא אותי על כל פנים. אני לא בורח . אני ממשיך להישאר לבד. עם או בלי גבר, זאב או כבש. אני נשאר בלי כלום. 
חזרתי לשכשך במים ומחשבותיי חדלו ונדדו למקומות אחרים.. בדרכי העירה ראיתי אותו לראשונה. היה מתקרב מרחוק, זרותו במקום הייתה בולטת עוד יותר משלי. ניסיתי להתמקד בו דרך אדוות החום שעלו מהכביש. ונתפעמתי. הוא היה לבוש מכנס בהיר וחולצה כחולה בוהקת. הלובן המסמא הלא טבעי של שערו. הוא התקרב אלי בהליכתו המיוחדת, מתנדנדת מרקדת קמעה. מרחוק נראה לי גבוה כמעט כמוני. 
ידיו ארוכות התנועעו כאילו מכוח עצמן, בלי התאמה. משליך את רגליו לפנים. תפסתי אותו פרטים, נקודות כתמים ותנועה. אבריו מחודדים. פניו שהיו שזופות אך אין ספק בהירות. המבט בעיניו. התקרב אלי מאוד. נראה כאילו הוא הולך להתנגש בי בכוונה.
 הוא איננו יפה, הוא הרבה יותר. חלף על פני. לפתע ידעתי שתחושה שעברה בי על חוף הנהר כאילו מסתכלים בי הייתה נכונה. זה היה המבט שליווה אותי. האם גזלתי לו את מקום התבודדותו. הגם הוא בא לכאן בבריחה, להתמכר כאן לשקט ולשלווה. לא יכולתי לחשוב עליו כעל מקומי. ידעתי שאני רוצה לפגוש בו שוב. ידעתי שניפגש, עיירה קטנה, מרכז אחד. שני בתי קפה. לאן ילך.