קראתי ראיתי סוקר תרבות
הערבים שעשיתי על כל זמרות העבר זכו להצלחה אדירה. הוזמנתי לכל המועדונים הגדולים בגרמניה. הומואים מעריצים אותי. סטרייטים באים לחלוק כבוד והערכה.
הייתי בת שבע עשרה, או קצת יותר. נרשמתי לאוניברסיטה לשמוע קצת הרצאות. לא התכוונתי לעשות תואר. שמעתי רק מה שעניין אותי, ובעיקר פגשתי צעירים חדשים, אחרים.
בהתחלה היו רק בודדים שידעו מי אני, אך השמועה והרכילות עשו להם כנפיים. סטודנטים נדחקו קרוב אלי להציץ בי מקרוב מאוד, לראות מיהו מאחורי שכבת האיפור ומתחת לפני הנערה.
אבל זו ברלין. הייתה סקרנות, אך לא גינוי. הם התרגלו המהומה שכחה והצלחתי לעשות לי שם גם כמה ידידים.
נשים פחדו ממני. הן היו אדיבות אך מרוחקות. יום אחד שאל אותי ברט, סטודנט נעים מראה ושקט אם אני מכירה איזו דירה קטנה מאוד להשכרה. בן דודו אמור להגיע ללמוד בברלין תוך כמה ימים. ברט לא ניסה להתחיל אתי אף פעם והיה מתייחס בנימוס וכבוד. אם היה סקרן לא הראה.
באחת ההרצאות התיישב לידי ואמר לי שראה את ההופעה שלי אמש. הוא נהנה מההופעה אך לא מהמקום. אין לו התנגדות אך זה לא מקום טבעי לו. הוא מחפש נשים של ממש.
לאחר כשבוע הזכיר לי ברט את האנס, בן דודו. זה שבא מעיר קטנה ליד המבורג. נער שרצה ללמוד הנדסת מכונות. לא התעניינתי במיוחד. מה לי ולמהנדס שבדרך. אך מכיוון שברט היה חביב אמרתי לו שאני מוכנה לשכן את האנס אצלי לכמה ימים עד שימצא מקום משלו. בכל זאת יש לי דירה די גדולה לאדם אחד.
כשהאנס הגיע החסרתי פעימת לב. פני נסיך עם לסת רבועה. שער בלונדי ארוך, ישר עד לכתפיו כמעט. היה בו משהו פשוט. הוא נראה כמו איכר אציל. גבר צעיר ובטוח בעצמו וגבריותו.
כמה ימים אחרי שנכנס לגור אמרתי לו שהוא יכול להישאר. הוא היה מופתע ממני. נבוך. סקרן וקצת פרובינציאלי, אך כמה שיחות אתו קרבו אותנו. הפכנו לידידי נפש. אם אפשר לקרוא לזה בשם אחר, אהבנו אך לא מינית. הפכנו להיות שותפים כל אחד מאתנו לחיי האחר.
הוא עקב אחרי הגברים שלי, אני אחרי התאהבותו הראשונה. לעתים היה בא לאסוף אותי מהמועדון מאוחר בלילה, כשחזר מבלוי. מצאתי אח. אוהב. נסיך מגן. אם חיי לא היו כל כך ארציים הייתי אומרת שהוא הכניס אבק של אגדה לחיי.
***************************************************
עוד בוקר. אני יושבת באיזה בית קפה קטן ושקט, כך חשבתי כשנכנסתי לכאן, חושבת מה הייתי כותבת אם היה לי למי לכתוב. אין לי ידידי כתיבה. אבל אני אוהבת לכתוב מכתבים של סתם. וכאן רעש, פחד אלוהים איזה רעש בקפה הזה. מעניין מי העובדים האלה מאחורנית. מי הלקוחות.
יש עוד שעה עד לתחילת ההרצאות באוניברסיטה ואני מנצלת את הזמן על הצד הטוב ביותר. כמו לכתוב למשל. כמה קשה וכמה הרבה יש לי לכתוב.
ווטן. אני חושבת שאקרא לך ווטן. הרי תמיד ברגעים של מצוקה אני שמה על הפטפון את אריית הפרידה שלך בולקירות. מוזר כמה אבהי האל הקנא הזה יכול להיות בסופו של יום.
אני צריכה אל בית, גבר, סוג אבא כזה, שיהיה רך ומנחם. אני לא צריכה גבר מאהב בבית.
הבית הגדול שלנו איננו עוד. לא יותר. מכרו אותו. נתתי שימכרו אותו ועכשיו כל כך קשה לי להסתגל לרעיון, למרות שאני יודעת שהייתי מוכרחה להסכים ומהכסף אוכל לחיות הרבה זמן ודי טוב.
כעת שכרתי חדר, חורבה ולא חדר. גדול כמו פיהוק, ומטונף כמו נשמה בבוקר יום ראשון לפני הווידוי ואחרי הרבה בירה בלילה הקודם. זה גם הריח שלו. וכל זה מפני שהתביישתי להגיד שאני לא רוצה אותו, את החדר. אז זהו זה.
כעת אני חושבת פתאום. ווידוי. מה פתאום ווידוי? מה אני יודעת על ווידוי. על בירה אני יודעת קצת. אני מעדיפה אלכוהול נקי יותר. אבל אני יכולה ללגום בחברותה גם בירה. אני לא יודעת כלום על ווידוי. מעולם לא התוודיתי. אבל וודקה, או בלדי מרי אני מכירה טוב.
הם, בעלי הבית, התנפלו עלי וממש אנסו אותי לקחת את החדר. הם ידידי דודתי. אני בטוחה שאתרגל אליו. חוץ מזה ודאי לא אשהה בו זמן רב.
אני מרגישה לפעמים כמו כובסת פריזאית בחדר המשרתות מתחת לגגות.
אני עוברת ליד הבית שלנו לעתים קרובות כדי להיפרד ממנו לאט. בא לי לבכות רק מלחשוב על זה עכשיו. כנראה שכבר לא אחזור לפזננשטרסה הרבה פעמים. אלך מסביב כשאגמור להיפרד.
מה עוד לספר לך ווטן, האם תעשה בשבילי דברים או שזו תהיה התכתבות חד סטרית.
כן, אני מחפשת עבודה. נמאס לי להופיע. אני רוצה להיות אישה של סתם, של יום יום. ואני רוצה חתיך.
ואגב חתיך, ורנר סיפר לי על חבר חתיך שלו, ראיתי תמונה שלהם בבגדי ים באגם. ברונו. כן כן, בחיי, השגתי את הכתובת ונסעתי אליו. דפקתי בדלת, ואוי מה ראיתי בתמונה שחשבתי שכדאי לי להכיר אותו. באיזה עיניים הסתכל עליו ורנר כשאמר שהוא חתיך.
האיש שפתח לי את הדלת היה מטומטם, מגודל ודבילי. זה מה שורנר אהב לפני שהכיר אותי? לא חן, לא שארם. אמרתי לעצמי שאולי הוא דומה לורנר במובן שכלי וזה מה שמקשר אותם. ופתאום החלטתי שאני צריכה לנסות לחיות כמה ימים עם אורנגאוטנג. מה יכול להיות. איזה רע יכול לצאת מזה חוץ מפשפשים.
הוא אווילי מספיק כדי שזה יראה טבעי בעיניו שבחורה כמוני תבוא, תדפוק לו על הדלת ותגיד: שלום אני סטפה ורנר שלח אותי אליך. למסור דרישת שלום כמובן, לא יותר.
ווטן, אולי תרעים איזה רעם שיזעזע את הכול? אני זקוקה למשהו שזעזע אותי מהיסוד.
**************
גרד עבד אצלנו במועדון. יתום מלחמה בן שש עשרה. בבוקר למד בתיכון, בצהרים בא להכין את המקום ולנקות, להחזיר בגדים מניקוי בין לבין עשה שיעורים, בערב כשהיינו מתקבצות היה עושה לנו פרצופים.
היינו שולחות אותו לקנות לנו חלקי איפור שנגמרו, פודרות ושפתונים, הוא התמצא בדברים לא פחות טוב מאתנו.
הוא הכיר את כולנו והיה נראה שהוא מחבב אותנו. הוא קרא לנו חתולות ואנחנו היינו צוחקות ומנסות לפתות אותו. אני לא עושה את זה עם בעלי חיים היה עונה כל פעם, ואנחנו צחקנו ועשינו לו מייאאאו.
יום אחד פגשתי אותו בצהרי יום בעיר. הזמנתי אותו לקפה. שמעתי את סיפור חייו העצוב אך הלא יוצא דופן באותם ימים. אביו נעלם במלחמה, אמו נהרגה בהפצצות. הוא למד לשרוד. שפתו הייתה שפת רחוב והוא ראה כל מה שילד בגילו עוד לא צריך לראות.
התיידדנו באמת והפכתי להיות דודה שלו. אני לא יודעת איך, אין לי הסבר למה דווקא אני. אנסתי אותו להמשיך ללמוד. לקחתי אותו לגור אצלי ותחת חסותי.
גרד הקטן והחמוד. נשמה של זהב בפה של סרסור זונות זול. כשראה תמונה של זלדה אמר שהיא נראית לו כמו פריגאטה שוברת קרח. זאת עם החזה החד שלה הייתה יכולה לעבוד בקוטב, אמר. זאת אמא שלי, אמרתי, זה לא צריך לשנות את המקצוע של שוברת קרח, אמר.
הוא אהב אוניות, אין לי מושג למה, גם לו לא היה הסבר, אך הוא נמשך אליהן ואני שלחתי אותו ללמוד בפוליטכניקום. כשכבר הייתי כוכבת גדולה הוא נסע להמבורג לעבוד שם בנמל. משם היה שולח לי מכתבים רבים ומספר על חייו החדשים והמשתנים.
**********************
ראיתי אותו. הוא עבר בפרוזדור. גבוה מכולם. בלונדי מכולם. הייתי המומה. אינני יודעת אפילו למה. אחר כך נצבט לבי. כשראיתי אותו שוב חשבתי פתאום, זיגפריד. כך אמור להראות זיגפריד. טריסטן נראה לי קצת יותר רכיכתי. זיגפריד האופראי וזיגפריד אחי.
עקבתי אחריו. יום, יומיים, והסתגלתי לדמותו. לבי חדל להיצבט כשחלף גאה על פני.
הנבל הוא ידע שהוא מוצא חן, הוא הרגיש בכל מבט לחוד. והתעלם. כולן היו מסתכלות בו, אחריו. והן היו נשים נשים.
לא נראה לי לרגע שחש במציאותי מכל האחרות. מכיוון שהבטתי בו אחרת, כך לפחות חשבתי. לא כעל גבר אפשרי לי. אולי במין געגוע אישי.
מעט מעט קלטתי עליו פרטים בודדים. שמו וולפגנג. "הוא מטורף" טען קול נשי גבוה לאוזן נשית אחרת כשחלף בפרוזדור. אזני שלי קלטה זאת במקרה. "אנוכי, יהיר, מה הוא חושב לעצמו" מלמולים ליוו אותו בפרוזדורים ובשיחת בנות.
ועוד מקרה ועוד מקרה. ובמקרה שמעתי שבערבים הוא מסתובב בבית קפה קטן, לא רחוק מהאוניברסיטה, שם הוא מכין את שיעוריו ופוגש את ידידיו.
" משתמט" הוא בא לברלין כדי לא לשרת בצבא צייצה מישהי שלא הביט בה כנראה.
ערב אחרי זה מצאתי את עצמי שם. בבית הקפה. לא קבעתי עם עצמי שאלך. לא החלטתי החלטות, לא ללכת ולא לפגוש אותו, אבל פתאום, כך, פתחתי את הדלת והייתי שם. בבית הקפה. תיק קטן. ספר. דפדפת.
הוא לא היה שם. הזמנתי קנקן מוקה קטן עם קצפת. פינוק של ערב. התחלתי לשרבט מלים. רציתי לכתוב לעצמי מכתב. חיפשתי מלים מנחמות. להיות מעודדת עצמית. משעשעת.
לפתע היה צל על השולחן ורגע אחרי זה הוא. הוא ושטף מליו. לרגע התבלבלתי. ואז, אחר כך, אחרי נשימה עמוקה אחת, לבשתי את פרצוף יום ראשון שלי. פרצוף של חופש, ואני עם עצמי וקצת מתעלמת מהסביבה ומהסובב אותי.
הוא מדבר. הוא נפגע. הוא מביט בי ונפגע. אני שומעת בקולו שנפגע. אינני מגיבה לו נכון. לא כמו אחרות כנראה. אולי חשב שטעה בי. נדמה לו שאני אדישה אליו. " את מסוג הכלבות האריסטוקרטיות" אמר. "כל כך גאה" הוא נפגע. גם אני.
הוא איננו מכיר אותי מספיק כדי לדבר אלי כך. אני אראה לו. עוד אלמד אותו לקח. אלמד אותו שאלי מתייחסים אחרת ולא חשוב מה הכוונה המקורית שלו.
הוא מרשים כל כך. זה לא יתכן שאני נמשכת אליו. מעודי לא נמשכתי כך, בעצמה כזאת, אל אף אחד. אינני זקוקה לכל זה. טוב לי עם עצמי. בעצמי ובלימודי.
הוא שילם עבור הקפה. יצאנו. אני עוד אתו. בפינה אגיד לו לילה טוב ואסתלק. הוא אינו יכול להעלות אותי אל חדרו. בעלת הבית שלו קפדנית מדי. עלינו לשלי.