אור זלעפות. חלק ב.

הוא לא היה גבר. אף פעם לא סיפק אותי, אמרה לי יותר מפעם אחת בנעורי. אחרי שנים רבות, לקראת מותה, שינתה גרסה. הוא היה גבר חם ואני לא אהבתי מין. לא אתו. אהבתי גברים אחרים, חטובים. הוא היה מצומק. זכרתי את הזהרתו של אבא שלי להיזהר מגברים.
 אם היו להם הנאות, היא לא זכרה והוא בשנותיו המאוחרות כבר לא סיפר זיכרונות. אבל שניהם זכרו אהבה. 
שלוש שנים כאלה עוברות עליהם. אם היו להם ידידים הם אינם מוזכרים בזיכרונות, בסיפורים. 
היו כמה שכנים שההתעסקות החשובה ביותר הייתה לרגל אחד אחרי השני, מי מבשלת מה. למי היה בשר למי עוף. באיזו משפחה אכלו רק גרונות ובאיזו אכלו רק רגלי עוף. 
ואז נולדתי אני. אורי, הבן יקיר להם. ג'ינג'י כמוה ולא כמו בשיר. הבן שלנו יהיה פרופסור גדול, החליטו. האם הם שמחים בי? 
לא רחוק מזמן לידתי העולם מאפיל. מלחמת העולם השנייה פורצת. אבי מצליח לקבל משרה אצל השלטון האנגלי בשל ידיעת השפות שלו.
 כאן לכאורה נגמרים הזיכרונות שלהם ואמורים להיות התחלת הזיכרונות הפרטיים שלי. ואין לי. כמעט ואין לי זיכרון משלי.
 אני זוכר שהייתי עוקב אחרי הכנות משותפות לצאת לטיול השבת. האיפור של אימי. כעת שמצבם השתפר היינו הולכים, אמי ואני, לרחוב אלנבי לקנות לה שמלות. ואני הייתי אמור לחוות את דעתי.
 להגיד שזה השפיע עלי יהיה ניסיון להסביר את מה שלא ניתן להסבר מכיוון שכבר אז הזיכרון החי שלי הוא שאני רוצה את האיפור ואני רוצה את השמלות. 
חורף, הצריף דולף. מים מטפטפים מבעד לרעפים וממלאים את מיטתי ולא עוזר מסע מפינה אחת של החדר לשני למרות גיגית הפח המונחת מעלי וצלילי טיפות המים מטפטים לתוכה מהווים לי מוסיקה נעימה. הייתי מנסה להכנס לקצב של הטפטוף ולזמזם לי שיר שהמצאתי באותו רגע. 
אחרי כמה זמן מעבירים אותי לשכנים. אימא, שתי בנות. האב נמצא בשבי אי שם. שבי, גרמנים, הבנתי רק שהוא לא חוזר בינתיים האבא. להם היה גם רדיו ואבי היה נכנס בלילה לשמוע את החדשות בשפה לא מוכרת, אך בסוף השידור שומעים את השיר לילי מרלן, אות סיום השידורים. 
אחרי כמה ימים ידעתי לחקות את הזמרת. עמדתי עם ידי על מותני ושרתי לפני כולם את השיר. אולי אהיה זמרת פעם. כל החיילים, כולם לא רק חיילים, ישמעו אותי ברדיו בכל העולם. 
ואחר כך אבי מקבל עבודה במשרד ממשלתי ישראלי. בפיקוח על המזון והמחירים. 
קצת אחרי זה עברנו דירה למרכז העיר. לבית בנוי ולראשונה בחיי ראיתי אמבטיה עם מים צלולים שנראו לי כחולים. לא היינו צריכים לצאת בחורף לחצר לעשות את צרכינו.
 הייתה לי בר מצווה. היו הכנות, אולם והזמנות. אבי היה צריך להזמין את פקידי המשרד הממשלתי שלו. כולם עשו בר מצווה וגם הוא יעשה.
 שלחו אותי לרב ללמוד את פרשת השבוע, ולקחו אותי לחייט לתפור לי חליפה ואני נחרדתי. בפעם הראשונה אמרתי לאמי שאני רוצה שמלה לבנה. האמת שרציתי גם סרט אדום בשיער אבל נבהלתי מההרכב. אז אולי שמלה אדומה? קיבלתי סטירת לחי וחליפת צמר חומה.
 בקיץ לקחו אותי לים. לילדים העשירים היו טיארות. עפיפונים צבעוניים. לנו היו קיפקות. עפיפונים מניר מחברת שעשינו לבד משולשים קטנים לבנים ומה שהיה חשוב הוא הזנב. מי יעשה זנב ארוך ארוך לקיפקה שלו. ולפעמים היו כועסים עלי על בזבוז הדפים. הבעיה הגדולה הייתה למצוא חוטים מספיק ארוכים. שהקיפקה תעוף לגובה. 
על החוף שכבו גברים בבגדי ים. היו גם נשים אבל הן נחשבו רק כשהיו צמודות לגבר. ראיתי גבר מנשק אישה, מגניב אצבע אל מתחת לבגד הים שלה ולא יכולתי להתיק מבט. זונה, אמרה אמי כשתפסה את מבטי. ובלבי חשבתי שגבר זונה זה טוב. גם אני רוצה שגבר זונה ישחק אתי, יעשה לי משהו כשאהיה גדול.  כשגדלתי והבנתי, חשבתי שאולי אהיה זונה בעצמי קצת. 
לדירה לידנו נכנסת משפחה חדשה, עניים מאתנו. פליטים חסרי כל. האבא קומוניסט. בלילות היה אוסף את שתי בנותיו ואותי והיה מקריא לנו מתוך עיתון קול העם את מכתביהם של הזוג רוזנברג. גם להם שני ילדים סיפר. והמכתבים מהכלא היו אליהם. למה הם אסורים לא סיפר או שלא הבנתי, אבל ידעתי שהולכים להרוג אותם. 
בלילות ידעתי שאני באיזו צרה. לא בניתי לי את הסיפור. אך ידעתי מה הרגישה שלגיה או היפהפייה הנמה, כל אותן נסיכות לעתיד שנכלאו בתוך עולם זר להן. וידעתי שאותי לא יצילו. מצילים רק את הנסיכות ואני אינני נסיכה. הנסיכים הם המצילים ואני אפילו אינני נסיך. 
כמה רציתי להיות נסיכה, כזאת שתתעורר מחלום רע עטויה שמלת זהב נוצצת. כזאת שנסיך יפה להדהים, עם סנטר רבוע, כמו בספרי האגדות ינשק ויעיר ויציל את הנסיכה הנמה שזו אני. 
וידעתי, אני לא נסיכה, ולא הבנתי מניין החלום על נסיך. אך מאז סנטרים מרובעים אצל גברים משכו את תשומת לבי. ולא, לא היו מספיק כאלה, כולם היו מעוגלים מדי. 
למה החליטו הורי לנסוע לגרמניה הבנתי רק במטושטש. לא ממש התעניינתי. הם התכוונו לנסוע לזמן קצר וסופו של דבר שנשארנו שם לתמיד. 
דודתי קיבלה חזרה את הבית הגדול של הוריה. כשבאנו לברלין האחיות התחלקו בדירות. מכיוון שהיינו שלוש נפשות ודודתי הייתה רווקה היא קיבלה את הדירה הקטנה יותר ואנחנו גרנו קומה מעליה בדירה גדולה. 
דירתה של דודה זלדה הייתה קצת קטנה יותר רק ארבעה חדרים. הדירה העליונה הייתה של כל המשפחה לפני המלחמה והיו בה שישה חדרים גדולים. אך כשהתפנתה בבנין הדירה למטה סבי קנה אותה. והבנות המתבגרות גרו בה זמן מה, לפני שעלו לארץ ישראל. אמי זכתה גם בכסף. 
החיים בברלין היו נוחים יחסית. שפע חדש נחת עלינו. העיר התחילה אז להתעורר. הייתי בן חמש עשרה כשאמא זלמה מתה. הייתי עצוב כמובן, אך בתוכי רחשו רגשות מתנגשים חסרי שם. הייתה לי הרגשה מוזרה שאני מחפש דבר מה שאיבדתי אך אינני יודע מהו. זיכרון אבוד. שנה אחר כך נפטרה דודה זלדה. היא השאירה לי בירושה את דירתה, קומה אחת מתחת לדירה שלנו. עורך הדין שלי הציע להשכיר את הדירה הגדולה ולעבור לגור בקטנה יותר. דמי השכירות יעזרו לך לחיות, אמר. ואני קיבלתי את עצתו.
 התחלתי לגלות את העיר המסעירה. ברלין התוססת. תוססת בעיניו של ילד חופשי ומוזר. 
האמריקאים שפכו על העיר טונות של כסף כדי שההבדל בין המערב למזרח לא רק ישמע אלא בעיקר יראה וינצנץ באלפי אורות ניאון מבריקים. 
ואני חשתי שמשהו חדש מתבשל בי. הייתי בן שש עשרה כמעט. יהודי וזר. יהדות לא חוויתי קודם. זרות לא הייתה לי חדשה אלא שעכשיו קיבלה גם צורה חיצונית. חיבור בין מה שהיה בתוכי ומה שהרגשתי מסביבתי. היה לי קל לחבק את תחושת הזרות ליהדות שלי. באותם ימים התחלתי מארגן לי חיי נפש חדשים. ביוגרפיה אחרת שתתאים למקום.. 

                           *************************