הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
לפסיכותרפיסט, מִשָׂרָה
מאת: לבנה מושון
אחת לשבוע, בין שלוש לארבע, אני חיה לשעה, מתמסרת לאהדתךָ. כשהן מסתכלות בי אני יודעת שאני יֵשְׁנִי וגם אני אוהבת אותי. כשצערךָ עֵר למכאובִי גם אני כואבת אותי. אוזניךָ שומעות את קולי ואני אותי. פיךָ אומר לי, מספר לי, מגלה לי, מרגיש לי, פורם את מחשבותיי. אני השתיל, אתה הגנן, כולי מהדהדת בךָ. אחר כך אתה נעמד, ידיך תלויות לצדדים במבע אשמה, שָׂרָה, זמננו תם. בפרוזדור אני מתה כמו לא היה דבר עד לשבוע הבא, עד בכלל.
תן לי סיבה, למה לי אותךָ בין שלוש לארבע.
תודה, וסליחה אם הפרעתי מנוחתך,
מעצבת גנים, מובטלת שנתיים, רווקה מגבעתיים, משקה עציצים בינתיים. שלך שָׂרָה.
אני מכיר אותה. גם אם לא קוראים לה שרה. (ואת "אברם". גם הוא ככה).
בלי פרנסה ובלי אהבה היא קמלה.
וקוראים לזה השלכה, נדמה לי, בשפת הפסיכולוגיה. לפעמים האוזן הקשבת הזו היא גם מתכון להעצמת הפלונטר.
לשחר, אתה מכיר הרבה שרות, הן עוברות ברחוב, רק אתה לא יודע שהן מבקשות משהו, חוץ מאברם. תודה על קריאתך בין שלוש לארבע.
הפסיכותרפיסט הוא בכלל אלוהים, הם כולם מרגישים עליונים.
מונולוג קולח ואמין, לבנה.
איך יכולה מי שעשתה מעצמה שתיל לשאול את הגנן, 'למה לי אותך?' – דרושים שניים לטנגו.
אמיר, פעם קראתי על תפיסה שאומרת שצמחים (לא כדימוי) נובלים אם לא מדברים איתם, אם אין שיח איתם. כמה שתילים לגנן?
לאמיר, גנן מהסוג המדובר לעולם לא ירקוד טנגו עם השתיל שלו, אולי שאבתם מים עם הרבה שתילים. תודה.
אם תפקיד הגנן המתחח נפשות איננו סיבה – אינני יודע סיבה מהי.
לתחח זה מצויין, חנוך, אבל לשרה המובטלת זו לא תשובה.
תיארת קשר גורדי באופן אמין, פעם אמרה לי ידידה פסיכותרפיסטית, אולי במקום לבוא אלינו תעשו קצת פעילות גופנית, לקחתי את זה ברצינות והתחלתי לעבוד גם בגינה ועכשיו אני הגנן:) על אף שלפעמים ידידתי חסרה לי:))
למשה, פסיכותרפסיטית ידועה, ששידרה שנים ברדיו, יעצה עצה דומה לכל נזקקיה, היא דיברה על הליכה יומית או שחיה, אבל גם גננות היא פעילות; מתוך המחסור בידידתך, אני מבינה שאי אפשר לדבר רק עם האדמה.
הי לבנה, נדמה לי שאין לאדם נושא מעניין יותר לשיחה מאשר הוא עצמו:) ולכן לפעמים אנו נזקקים למתווך על מנת להתחבר באופן צלול ומדוייק אל תוכו.
אז עצמי מספרת ש… מנסיון קלטתי שהכשורים של המטפל הם יכולת הכלה וקשב ואכן כזו היא חצרי בעת עישוב…ההבדל היחיד הוא בצליל, אצל הפסיכוטרפיסט צריך לדבר כדי לשמוע ובגינה יש שקט מופלא.
נהניתי לקרוא ולהתעורר לחשיבה, תודה.
לסיגל, השקט בגינה נפלא כאשר שאון החיים אינו מאפשר לחי להקשיב לפעימות מוחו. תודה.
יש משהו בעייתי בקשר כזה.
גם בעיניי
על זה נכתבו מחקרים, ובכל זאת, עם כל הבעייתיות, הקשר מתקיים, אביטל .
אם הוא נותן לה כל כך הרבה (הקשבה, שיקוף, כל מיני דברים שהיא עדיין לא מסוגלת לתת לעצמה, וצריכה לתרגל וללמוד), אז למה היא רואה עצמה כשתיל ואותו כגנן, ולמה היא זקוקה לסיבה ממנו ?
הטקסט הזה מזמין שאלות כשלך, רונית. תודה על ראייתך. גם שרה תוהה למה היא חיה רק שעה בשבוע.
תגידי לה שזו תקופה כמעט הכרחית בטיפולים עמוקים, העברה בעוצמות שונות, ושזה עובר בשלב המתאים, ושזה מאד מתגמל בסוף 🙂
לבנה, לפעמים עשייה מסדרת את הראש אבל לפעמים יש רצון גם להישמע, להיות מוכל אצל האחר.
אבל לא יודעת מה יעזור לשרה…:)
תודה תמי על התייחסותך.נגעת בנקודה, מה יעזור לשרה.
יפה ובתמציתיות עמדת על הקשר הסמביוטי הזה בין מטפל למטופלת: מצד אחד הוא מהדהד את כאבה מנכיח אותה לשעה קלה, ומצד שני הוא לא עוזר לה להתרומם מעל למציאות הקשה המצמיתה אותה ,ולמה לה אותו? במעט מילים תארת ,לבנה, את המורכבות הזאת וריגשת אותי. שבוע טוב
כמו תמיד, חנה, את לוכדת בבהירות ובמהירות את לב הדברים.
אולי לקחת את הטוב של אותה השעה הזו גם מעבר לפרוזדור.
סיפור יפה, מרגש, עמוק. עונג לקורא אותך לבנה היקרה.
היי יעל, טוב לשמוע ממך תרתי משמע. כמי שעוסקת בתחום, ועל פי מאפייניה של שרה, שאלה:
לכמה מרצפות בפרוזדור של הדוברת יכול להספיק הטוב של אותה שעה?
טקסט נהדר, לתחושה מוכרת. אני הרגשתי שאחרי ביקורי אצל הגננת, במשתלה,יצאתי מדושנת וטעונה לעוד שבוע. יצאתי תמיד עם "שיעורי בית".
מכל הסיבות שבפסקה הראשונה, לשאלה למה לי.
אבל קטנות הרוח מפריעה לי כאן. היא לא צומחת שם אצל הגנן.
ללוסי, תודה שקראת, למעצבת גנים אולי לא מספיק ביקור במשתלה.