הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
פוביה אהובתו
מאת: לבנה מושון
חודש ימים נגרעו מחייו. כמעט עלה לו בבריאות.
מה יהיה, ואיך, וכיצד יופיע, ולשם מה, היא הרי עמיתה לעבודה, כבוד לזולת. תהרגו אותו, מה הוא היה צריך את זה על ראשו, שיחגגו בלעדיו, הוא לא אבי הכלה, ולא דודה, ולא אח החתן. מצד שני. כשסוף סוף עמיתתו משיאה את חמדתה, כולם יבואו, כל אנשי המשרד, מהמנכ"ל עד אחרונת הפקידות, יברכו, ישבו, ירימו כוסית, יסעדו לבם, ירקדו. גם בנות הזוג יגיעו. כמה הוא שונא, לא את רעייתו, היא אהובה לכשעצמה, אבל שלא יקשרו אותה למקום העבודה בעל כורחו, אינה שייכת, לא נוגעת, אעפס, לא לעניין. מצד שלישי, עשרים שנה ביחד, באותו משרד, כולם ישאלו, למה ש" לא הגיע? לא הוזמן? מסוכסך או מה? ודאי שהוזמן, בין הראשונים הוזמן, אבל אישיות סבוכה כמותו שונאת צרמוניות, מתעבת את הקהילה, מתרחקת מהציבור, שרויה תחת ירי טילים כשהיא בחברה, כולם עליו לטורח, יגענים, מנייריסטים, מה לו איתם, מעולם לא היה, חוץ מענייני עבודה טהורים, הדודות החסודות מקומה א", המזוייפים מקומה ב", נוקבי העיניים מקומת הביניים. אינם יודעים את סודו הנורא. האיש הקטן, שרוצה לראות ואינו נראה, שמקשיב, שותק ונעלם כנשיבת רוח במניפה. תנו לו לחמוק הביתה, להסתובב בתחתונים, להקניט את רעייתו, להתגושש עם המתבגר הצעיר, זה אושרו, תחת גפנו. טקסים עושים אותו ירוק מחרדה, איננו יודע היכן יניח את עיניו, מה יאמר ולמי, אימת הקהל משתקת את גרונו. כן, הוא מכיר את כולם. שנים הוא עובד איתם. מחייך, מאיר פנים, עוזר בכל, ידו פתוחה באהבה, נוקש את נעליו למקרא כל עזרה, ככל שיתבקש, ובכל זאת לא התרגל, לא התגבר. שלא יבקשו אותו למפגשים חברתיים, שיעזבוהו באירועי זוטות שטותיים, אינו חסר להם, ולא יחסר. הם אינם יודעים.
נו, טוב. חודש ימים הסתובב בחנות פולגת, קנה מכנסיים מהמשובחים, עוד שש מאות שקלים לזוג נעלי עור, חגורה מחוייטת, בלייזר תואם, שאם נגזר עליו שיגידו לפחות שהוא נראה כהלכה. קפץ למספרה, הקדים לחזור מהעבודה, כאילו התבקש לפתוח את שערי אולם החופה, הלך לישון להרפות את שריריו, הקפיץ את הבן לחוג היאבקות, חזר בדהירה, התגלח, התקלח, התלבש, הכין צ"ק נדיב, מכל הלב, ניסח ברכה, תפס את הראש, הגיעה השעה. בלב כבד נסע. לבד.
לאולם החופות המרוחק הגיע בעשר דקות, בדהירה. רוטט באי שקט. המבואה הייתה חשוכה, השבח לאל. מוארת קלושות באור דמדומים מסתורי. אדום פנים פגש את החברים למשרד, לחץ ידיים, מסר את המעטפה לעמיתה. התנשק, בלע את רוקו. ניגש לבר ורוקן שלוש כוסות גבוהות של וודקה. כולם הסתובבו סביבו עם צלחות מתאבנים. הוא חג כסהרורי. כעבור דקות, נפתח מסך חופה מדהים ועצום והמנגינה תופפה בבית החזה שלו.
עיניו התרטבו. איפה האהובה שלו, רצה לחלוק את היופי המרהיב הזה איתה, ללחוץ אותה אליו. בהחלטה פזיזה ונחושה, עוד בטרם פסע הזוג על המרבד, נטל את רגליו, הלום שיכרות וצער כשל לעבר מגרש החנייה, ישב במכונית, איזו טלטלה. הכל הצביע על שלומאליות וטיפשות, הנה זה בא. במראה נראתה דמותו עגמומית מתמיד, פתטית. עכשיו היה נחוץ להתפכח. הוביל את עצמו למסעדה, אכל ובכה והרים כוסית לחיי פוביה אהובתו. כמה שהיא חזקה.
מכירה אותו גם 🙂
סיפורייך תמיד קרובים לליבי והשפה כה מדויקת
תיאור חם תיארת לבנה ורחום של האיש
שפוביה היא אהובתו. פואנטה בסוף הסיפור טואווווב !
יש מצב שהפילגש היא מלנכוליה ?:)
ריקי, ברור שפוביה חייבת להכיל קמצוץ מלנכוליה, איך בלי? תודה.
מכיר כאלה, וכמה שהם אומללים. מזדהה עד הוריד האחרון.
מכיר? כמה מדברים על זה? פעם הגעתי לאסיפת ההורים של בתי בבית הספר. המורה, שהכרתי אותו כמי שהולך ומפזר הלצות ובדיחות והצחוק אינו מש משיניו, אמר לי בלחישה, אני סובל מחרדת קהל עצומה ואיומה שהורסת את חיי, ונדהמתי.
לבנה, הסיפור קולח ויפה, אבל ההסמלה שבשם האהובה בוטה ומקלקלת את אמינותו של סיפור המעשה כמין "דבר שהיה".
מדוע ההסמלה בוטה, אמיר? תסביר.
לב הסיפור יכול להתרחש בכל מקום בעולם.
אבל התפאורה כל כך ישראלית.
תודה גיורא.
פוביה – אהובה בלתי נלאית:
יש לה מחסנים ענקיים של אהבה לחלוקה לכל דכפין.
"תחת גפנו" – הכי טוב, גם בעיני.
לפוביה יש רק מחסני חנק, חנוך.
הספור הגיוני ועם זאת הזוי, מענינת התשלובת
אני מתאפקת, חני, להשאיר את הסיפור כבדיה ולא להביא לך הוכחות עד כמה מדובר במציאות חיים יומיומית כואבת (של מישהו מסוים). ותודה.
אוי אוי אוי
סיפור יפה כתוב בקצב המחשבות הנוקבות הטורפות אותו, לכל אחד הפוביה שלו, מתי תבוא שלווה. היטבת לתאר את מצבו הנפשי ,לבנה
תודה לחנה, פוביה חמודה.
תודה, אומי על קריאתך.