בננות - בלוגים / / מושלמת
הבלוג של לבנה
  • לבנה מושון

    ילידת תל אביב, בוגרת לימודי חינוך וגיאוגרפיה, עיתונאית, הוציאה לאור 41 ספרים לילדים ולנוער ושני רומנים, מספרת סיפורים. כותבת ביוגרפיות. נשואה ואמא. "בילדותי נחטפתי וגודלתי על ידי צוענים," סיפר משורר ידוע שהשתיה סיממה את חושיו. לא נחטפתי, לא אומצתי ולא גודלתי על ידי צוענים. כשנולדתי בין סתיו לחורף, בעיצומן של שנות הצנע, ביקש לקנות אותי זוג ניצולי שואה, ששוטט בין מיטות מחלקת היולדות, וגורש בצעקות; הבנתי שאני שווה משהו.  מאז לידתי אני רק מחכה לחורף שיבוא. רטוב, מלא גשם, כמה שיותר גשם; כי בגשם אני שמחה, יוצרת, הופכת עולם; ככל שאותו עולם הולך ונעשה  שחון, היובש והכמישה מצמקים אותי מבפנים. אין גרוע כמו קיץ מהביל למוח שמבקש לייצר. התחלתי את כתיבתי בעיתונות, ועברתי לספרות, את הראשונה אני סורגת בהנאה והשנייה - חוצבת בקרדום, וכך חולפים חיי, בין השורות, בין ילדיי, בין ילדי בית הספר שלהם אני מספרת את מילותיי.  

מושלמת

 

 מושלמת

מאת: לבנה מושון
אף פעם לא אהב את השם שנתנו לו הוריו, וגם לא את הפנים המחוטטים שהתגלו לו במראה, ופחות אהב את הגוף המשונה שבו צמחה הנפש הקרועה שלו ופחות ופחות אהב את קיומו המיותר והנשימות שלקח לעצמו כיצור חי ושנא את הטעות האיומה של אמו הזקנה בהבאתו לאוויר העולם. ומעולם לא הצטער על הנכסים העלובים שנפלו בחלקו כמו ביום שראה לראשונה את היופי האלוהי ההוא הולך ליד חנות הסדקית שלו והביא את שתי כפות ידיו על הפנים שלא תשגיח, נסוג לאחור ממפתן החנות והתבייש אפילו על זכות ההתבוננות שיש ליצור כמוהו.   
היא חלפה על פניו גם למחרת בבוקר כשהסיר את הסורגים ממכלאות כבלי הברזל וקיפל אותם הצידה זה על גבי זה. במכנסי טריננג וכפכפי בית ושיער משתפל לאחור בגל בוהק. ברור שבאה להתגורר לא מזמן באחד הבתים הסמוכים. עיניים בוחנות לו והוא מכיר כל הולכת על שתיים שרגליה נוגעות ברחבת המדרכה המקורה שלפני חנות הסדקית שלו ואילו היו משלמים לו על כל שעה שהוא מתצפת על המדרכה היה יכול להפוך את הכוך הקטן שלו לחנות כלבו מכובדת. בבית מספר שלושים ושלוש גרות שש נשים, ובבית מספר שלושים וחמש גרות שתי נערות, ובבית מספר שלושים ושבע גרות ארבע זקנות, וכולן מבקרות אצלו, לצעירות הוא מציע מכנסים הדוקים תוצרת רחוב העלייה בתל אביב ולקשישות תחתוני סבתא מאיטליה. העמידה הזו שלו במפתן החנות רצויה לעסקים, אבל אצלו באופן אישי הוא יודע שכל אחת, ובעיקר אם היא נאה, מרחיבה את דעתו וחייו. רוב האנשים אוהבים את חוכמת דוד וקוראים תהילים, הוא מרגיש שמח בחוכמת שלמה ועל דלפק המכירה השרוט שלו הוא מחזיק קהלת.
 תוך כדי כיפוף הראש והגוף שגודלו לא עלה על מאה ושלושים ושמונה סנטימטרים התבונן באחוריה החמודים מבעד למרווח שבין המרפק לצדו הימני. את פריבילגיית ההתבוננות חינם לקח לעצמו מאז שהשלים עם העובדה שלעולם לא יצמח מעבר למה שקצב לו הגורל, ואם נגזר עליו להיות כלוא בתוך הגוף המעוות כשהוא מותח את הכתפיות שמהדקות את מכנסיו אל המותניים מותר לו לקחת הסתכלויות חצופות על יופי הבריאה, גם אם לעולם לא תהיה לו נגיעה בו, לא מקרוב ולא מרחוק ואפילו לא במרומז. לפעמים, כשהן נכנסות למדוד אצלו בגדים, הוא מבקש בנימוס רשות לרכוס להן אבזמים מול הראי, או לקצר את הכתפיות למען יעמוד הבגד כראוי, ולפעמים, כאילו בלי לשים לב, או בלי כוונת זדון או מחשבה גסה, ידיו נוגעות באקראי בעור ידיהן הקטיפתיות ובעגלוליות של ברכיהן, או מדלגות בתום לב על בית החזה שלהן, ומותחות את הבגד מצד הגב או המותנים, ויש לו רווחים משניים מכל מדידה אקראית של כל לקוחה. ומוטב שתהיה המודדת צעירה, כבת עשרים ושלוש או עשרים וחמש, ולכל היותר שלושים. לעתים צומחת עם מישהי שיחה קלה, והוא מקטין את גילו ומצמק אותו היטב שלא ידעו שכבר עבר את  הארבעים וחמש ועדיין שרוי ברווקות ואין אישה שתחפוץ בגוף קטן כשלו, ובראש לא טיפש כשלו ולא בטוב הלב שמסתתר בו ובמעט נכסים שצבר. ויחד עם זאת מכל העיסוקים שבעולם הוא שמח בעיסוקו ומודה לאל על החוכמה שהובילה אותו אליו. גם כשהעסקים כושלים הוא תורם צדקה למען ילדי אקי"ם ומתנדב בשעות הערב במועדון החברתי שלהם, וזו ברכה בפני עצמה. לפעמים, בימים מדוכדכים, כששום יופי לא נכנס לבקר אצלו והוא עומד על סף החנות הריקה ולבו מלא שבר מפני שלא מכר שמלה ואפילו לא זוג גרביונים ללקוחה, הוא מתכנס עם גוש האיטונג בפינה המיוחדת שלו ליד חלון הראווה, וילון קטן סוגר את מעשיו ושם, כמו בחטא שאין לו הגדרה במלים, הוא מפסל מדמיונו גופים קטנים כלבבו, יפים ומדויקים, ומלטף אותם כאוות נפשו. השיגעון לפיסול התחיל אצלו כשראה את שכנו בחנות לממכר חומרים לגני ילדים מכייר בקרמיקה בשעות המתות של העסק ולימד עצמו לייצר אמנות. בזמן שהוא מכה באזמל ומחשיב עצמו ספק רוכל- ספק אמן, קל לו לבוא חשבון עם בורא עולם וטוב לו לקלל  אותו נמרצות. באותה הזדמנות הוא שוטח לפניו את כל טענותיו ומאשים, ואם אחרי כל זה הוא לא חש פורקן הוא קם על רגליו ונועל את הסורגים ונוסע הביתה על אופניו הנמוכים, רוטן כל הדרך ואוסר על אמו הזקנה לדבר איתו מטוב ועד רע.
היטב ראה שניגשה לשכנו בקיוסק וקנתה את עיתון הבוקר והמשיכה לקונדיטוריה ויצאה עם שקיק משומן וחזרה באותה דרך, ואף על פי שכבר התיישר לכדי מתן מבט בקו אופקי אליה חלפה על פניו כאילו היה אבק מדבריות ולא השיבה לברכת הבוקר טוב שלו ולא לשטף ההצעות שהציע לה מכל טוב חנותו, צעיפים, תכשיטים מלאכותים, פסלוני פורצלן ואגרטלים בצבעים נועזים, דגמים מיוחדים של חולצות ומכנסיים והלבשה תחתונה, יש לו גם זוגות נעליים ותיקים אופנתיים, והכול במחירים מצוינים, אבל היא לא הרימה את עיניה מהעיתון והמשיכה ללכת ישר. הוא רשם לעצמו לרשום בפנקס התזכורות האישי שלו את העלבון. רישומים כאלה יש לו למכביר והוא מקטלג אותם על פי תאריכים ומספרים ודירוג תחושות הזעם ובסוף השבוע מסכם את התוצאות. ובכל יום הוא מזכיר לעצמו שהוא לא בא לעבוד, אלא בא לעבודה, ואם אין הנאה בצידה עליו לשקול את המשך דרכו בזהירות. ופעם אף הלך בזהירות אחריה עד שראה שנכנסה בבית מספר ארבעים ואחד, ופעמיים שוטט בערבים בחצר הבית והרים מבט גבוה למרפסת ושאל מה היא עושה, אולי חופפת את שערותיה, אולי שוכבת במיטה ומהרהרת באנשים שפגשה, ואולי להרף עין מחייכת כשהיא נזכרת בו. כך התעכב בחצר עד שהוציא אדון אחד את ראשו מהחלון וצעק לעברו "היי, ילד, הסתלק", ובתחושת קרבה זו אליה עלה על אופניו וצחק כל הדרך לבית אמו עד שהופיעו הדמעות וגוש בגרון החניק והפילו על פניו.  
כבר שלושה שבועות שהיא יורדת בכל בוקר לקיוסק עם אותם כפכפים וטרנינג מהוה והוא מדמיין איך תיראה בשמלה צהובה שהביא אתמול מהספק ברחוב הרצל בתל אביב, ואיך יאירו המכנסיים הירוקים את הפנים הבהירים שלה, ויש לו בשבילה תיק פרחוני להשלמה. ורק פעם אחת כשחייכה קלות מתוך הקוראסון שלעסה ואמרה תודה, באמת, אין צורך כעת, ראה בכך סימן חיובי, והסביר לה שאינה מחויבת לקנות, רק שתמדוד ותבדוק ואם מותר לו לדעת במה היא עוסקת, וכשאמרה שהיא מתקשרת, התבייש לבקש שתוסיף הסבר ושמח על שניאותה לדבר איתו בכלל ובדמיונו ראה שהיא משוחחת עמו כל הזמן. אחר כך לא ראה אותה חודש ויום, ובאותו יום כבר התיישב ליד האיטונג והכה באזמל עד שפצע את האגודל שלו ולא חש כאב. שכנו מהחנות לחומרים הציע שייגש למיון מפני שהפצע באגודלו היה פעור יתר על המידה והיה צורך בתפרים, אבל הוא התעלם מדבריו ושטף קלות במים. בלילה עלה חום גופו והפצע ייסר אותו והוא בא חשבון עם אלוהיו ואמו הזקנה על שבחלקו נופלות הצרות בצרורות, וכשחזר אחיו הרווק מבילוי לילי ביקש ממנו שיסיעו לבית החולים. האח התכעס ואמר שבמזל הקדים לחזור הביתה מפני שבת זוגתו החדשה צריכה להשכים מוקדם לנסיעה, ותראה כמה נפוחה היד, יש לך זיהום ואתה מתנהג כילד בן חמש. ועוד הטיח בו האח דברים שבאותו עניין ושלא מן העניין, ולא השיב לו מפני שידע שהוא צודק וגם מפני שהיה צעיר ממנו בשנים אחדות, וגבוה ממנו בהרבה ועבד כפקיד במכס והחיים היו פתוחים לפניו. הרופא התורן הזריק לו זריקת טטנוס וחבש לו את כף היד הכואבת, ורשם לו אנטיביוטיקה בגלל הזיהום שפשט ועוד רשם לו תרופה להורדת החום ולשיכוך הכאבים וציווה עליו לנוח. אבל הוא אהב את כאביו, אהב אותם מאוד מפני שהצמיחו לו תקווה. למחרת מיהר לפתוח את החנות והסתגר מאחורי הוילון והחזיק את האזמל ביד והציץ בחלון הראווה ואמר קהלת וחיכה לשווא.
ואז נכנסה במפתיע באמצע היום לחנות ושאלה אם יש לו שמלה שחורה בשבילה. תחילה עמדה ליד הקולבים והתלבטה, אחר כך עמדה ליד הראי והניחה עליה בגד, והוא ראה שעיניה נפלו על עבודת האיטונג שבצבצה מתחת למפה. תחילה שאלה בנימוס, אחר כך ניגשה ובלי רשות הסירה את הבד, התבוננה ארוכות וגיחכה בבוז קל, ולבסוף העירה שהגוף מושלם מדי לאישה ולמה לו מושלמות שכזו. הוא האדים והסיט את מבטו הצידה והציע שתמדוד. דקות ארוכות חיכה לה שתצא מתא המדידה, וכשיצאה אמרה שיותר מדי אביזרים ופריטים מגובבים בחנות ויוצרים אנרגיה שלילית ועליו להשליט סדר ולהתפטר מסחורה ישנה ולשנות את הקארמה שלו.  דברים שאמרה חתכו את בשרו וכמעט בלע את לשונו. מיד הרגיש איך עווית העלבון התיישבה על פניו. אחר כך ביקש את רשותה ליישר את הבגד עליה ולקשור לה את הסרט מאחור אבל היא נרתעה ואמרה, אסתדר לבד. כששילמה לו נתן לה עודף וסגר את אצבעותיה על העודף והתכופף לנשק את היד אלא שמיהרה ומשכה אותה לאחור וטפחה על ידו החבושה ואמרה חצי בזעם וחצי בחיוך שלא ישכח את מקומו.
אחר כך הפסיקה לקנות בקיוסק והייתה יורדת בנעלי עקב ובשמלות יפות ונכנסת רק לקונדיטוריה הסמוכה לשתות קפוצ'ינו ולעשן. אנשים היו באים ויושבים איתה. הוא היה עומד על מפתן החנות ומחכה שתצא לשוב הביתה, או תיכנס לראות מגפיים מיוחדים וחגורות עור שהביא במיוחד בשבילה מהספק ביפו. אבל היא הייתה חולפת במהירות על פניו ומפטירה שלום יובשני, והיום אין לה זמן בשבילו, והוא היה הולך אחריה ומפרט לה את רשימת הפריטים החדשים שיש לו בעבורה במחירים מצוינים. ויום אחד הגיע אחיו הרווק ונופף לו לשלום ממרחק אבל לא נכנס אליו אלא פנה להיכנס לקונדיטוריה. הוא ניגש והציץ וראה את שניהם – שמלה שלו עליה, וחולצה שהביא לאחיו במתנה עליו – יושבים ולוגמים קפה ומעשנים וצוחקים והצחוק שלהם סטר על שפתיו. לאחר כשעה עמדו שניהם על מפתן החנות שלו, שבעים ומרוצים ושלובי ידיים, ביקש שיזוזו מדרכו וגרף במטאטא את שברי האיטונג ואסף אותם לפח הזבל השחור שהפריד בינו ובין שכנו בקיוסק. היא עקבה אחריו ממקומה ושאלה בבהלה אם זו אותה מושלמת ולא השיב לה. כיבה את האור, נעל את הסורגים בכבלי הברזל, עלה על אופניו הקטנים ואמר שהוא ממהר. ומאז נערם פיח המכוניות על חלון הראווה המסורג, ובפנים עמדו הקירות ריקים והקולבים עירומים והאזמל מושלך על הרצפה.     
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

24 תגובות

  1. מירי פליישר

    סיפור יפה.

  2. עולם עשיר ורב פרטים , דמויות מיוחדות מאד והפתעה כמו שצריך
    קראתי "מבפנים"
    מקסים לבנה

    • אני שואלת בכנות, ריקי, האם מעניין לקורא לקרוא מבפנים איש מהרחוב? קיבלתי ממך אחת התשובות, ותודה.

  3. מרגש, אנושי, זורם.
    הגיבור בוודאי חיי ונושם עבורך.
    האם הכתיבה היא לא סוג של בריאה ממש?

    • גרא, במקרה הזה הכתיבה היא עוד סוג של צער העולם, שנופל בחלקם של אנשים שהטבע ילד אותם חריגים. תודה.

      • לבנה,
        אנא תמצאי אדם שהטבע או הנסיבות לא הפכו אותו לחריג מבחינה כלשהי. ברגע שתכריזי על אחד כזה כרגיל לחלוטין, כל האחרים יהפכו ללא רגילים. דעתי. עדיין בדעתי גם על סיפורך.

        • לגרא, אני לא חושבת שאנחנו חלוקים. שאלת אותי אם הכתיבה היא לא סוג של בריאה. השבתי לך שהכתיבה, נכון לסיפור זה, בראה (הצמיחה) עוד סוג של צער העולם.

  4. חנוך גיסר

    גם קוהלת התייאש?

    כתבת יפה כל כך.

    • סיפור יפה , לבנה,גם בסיפור זה כמו בסיפור הקודם על אברום היטבת לתאר את עולמו של האחר שמושא אהבתו רחוק ממנו, כי צייר אותו בעיני רוחו כאידיאל של שלמות. הקורא חש אמביולנטיות רגשית כלפיו – הזדהות ודחיה כאחת.

      • לחנה, ההשוואה שלך הפתיעה אותי, לא נתתי דעתי עליה. נכון, שניהם אנשי עמל מהשורה, לא צדקנים במיוחד אבל בעלי זכות אנושית בסיסית לרגש, עורגים למושא אהבה בלתי מושג – ולא יקבלו. למה? הנוסחה הספרותית לא מרשה? החיים כאלה? הידיים לי פתוחות לצדדים. תודה על קריאתך.

    • להיפך, קהלת מיצה את טוב העולם, אלא שלא כל רוכל הוא מלך, חנוך.

  5. איריס קובליו

    אהבתי את הסיפור, לבנה. רגיש מאד

  6. צער צער צער
    מתואר ביד רגישה

  7. משה יצחקי

    את משרטטת באופן רגיש ואוהב את דמות האחר והדחוי. אני תוהה אם חצי השורה האחרונה נחוצה, אבל התמונה הכללית מציבה מערכות ניגודים יפה בין יופי חיצוני לפנימי ועוד

    • תודה משה על קריאתך. מעניין, פעמיים מחקתי את השורה האחרונה (כולה) והשארתי אותה בסופו של יום. הערתך מביאה אותה לחשיבה שנייה.

      • משה יצחקי

        לבנה, בקריאה נוספת, אני סבור שכדאי לוותר על השורה האחרונה, היא אומרת מה שהקורא יסיק ויראה בעצמו את הריק

  8. גיורא פישר

    ציירת דמות מורכבת. במקום שפחות טובים היו יכולים ליצור קריקטורה

    • תודה, גיורא, לא ניחנתי ברוע כה מרחיק לכת כדי לייצר קריקטורה מאומללות, גם אם היא וירטואלית.

  9. סיפור עצוב ונוגע בלב עמוק. השאלות של מה יפה, מי יפה…הזכיר לי את הגיבן מנוטרדם במובן מסוים.
    שמח בחלקו ומסתפק בהתבוננות, נחמה עלובה. הוא שכל כך לא מושלם, יוצר את המושלמת! אבל הוא דמות הרבה יותר שלמה ועגולה מהמתקשרת השטחית.
    כמה אהבה יש בו, כמה הערצה לנשים למרות שנאתו לאימו.
    אני מקווה שסופו של הסיפור, האפילוג יגיד שהוא נסע למקום אחר ושם מצא את אושרו.

    • נכון לעכשיו, לוסי, את הראשונה שהערת לגבי שטחיותה של המושלמת, וכוונת שם הסיפור הייתה אירונית ובלשון סגי נהור. ואם שאלת על סופו – אני מניחה בודד במובן המציאותי העכור ביותר. אנשים כאלה אינם נגאלים. בכל אופן, הידע האישי שלי נעצר בחנות המיותמת, ותודה על התייחסותך.

© כל הזכויות שמורות ללבנה מושון