מה מחפשת ריינה בגשם?

מאת: לבנה מושון
ריינה עומדת בגשם לבדה. לילה, מקום נטוש. מה היא מחפשת? פרק נוסף בסיפור "אחות יפה".

היא עמדה לבדה רטובה על השביל. שלוש שנים, ארבע פעמים בשבוע, מחכה בחולות לכל דורש. קופסה ריקה הולכת, החריץ שלה פתוח לכל. לכאורה, היא יכולה להסתלק מתי שמתחשק לה, אבל עד לאחרונה לא היה בה את הכוח. בעשרת הימים האחרונים לא באה לחולות מפני שאיבדה את הטעם ואת הכעס. בעצם, כבר לא צריכה לבוא למקום הנטוש הזה. בארנקה יש לה מכתב שעשוי לשנות את חייה. היא חופשייה ומבולבלת.

הרוח טלטלה את הגבעולים בשולי השביל. בעקב שרטטה בחול בית ועל גגו הניפה דגל רטוב. ביום שנגעו רגליו של אבנר בבית נסדקה התקרה. היה יום חמישי בשבוע, וראשל לא עבדה אצל הגבירות בצפון העיר. בימי חמישי הכינה מיני בצקים לאפיה, ניקתה דגים, מרטה עופות, הניפה קוסקוס מהביל במסננת וחיכתה שבנצה יביא לה עגבניות בשלות של סוף השבוע. בהגיע הערב נפער קרע עמוק בתקרה ושלמה מיהר לשכן אליהו לקחת ממנו עצה. השכן, ששב מעבודתו באתר הבניה, אמר לו, כשהמלט על ידיו האפורות:"תגיד לראשל להעמיד את הקפה על האש וכבר אני מגיע." עד שהתרחץ והחליף בגדיו שלחו פעמיים את ריינה לראות מה מעכב אותו. "לא טוב," אמר אליהו כשהתבונן בסדק מקרוב, זקוף על בהונותיו על הכסא הגבוה. "זו תחילתו של החורבן. הבית לא יחזיק," פסק אליהו.

"מה פירוש לא יחזיק?"

ראשל עמדה ליד שולחן אורחים הקטן והניחה את מגש הנחושת ועליו ספלוני הקפה שמצוירים פרחים סגולים. היא מזגה את המשקה השחור בתנועה איטית. "ריינה, תביאי את הצנצנת עם עוגיות הסולת," צעקה. שלמה תקע עיניו בתקרה, עוקב בדאגה אחר מבע פניו של שכנו. "מה אתה אומר, אליהו?"

ריינה לא זזה. עיניה המהופנטות היו נעוצות בילד בן-גילה שישב באלכסון על ספת הסלון, רגליו פשוקות לצדדים במין קריאת תיגר. הוא צפה בטלוויזיה על חקלאות במדרונות הרים ולגלוג התפשט על שפתיו. היה זה יומו הראשון בבית והאנשים לא ידעו כיצד לנהוג בו. בנצה הושיב אותו על הספה וביקש שיחכה עד שהטייח ילך, ואז יסביר משהו לאנשי הבית. בשכונה, הילדות סיפרו שהאמא השחומה שלו מתה מאבקה. רנייה לא רצתה לשמוע אבל שמעה, וממה ששמעה לא הבינה דבר. הילדות גם לא ידעו להסביר.

ביום הלוויה נסגרו החנויות הסמוכות למשרד לתיווך דירות. גם חנות הירקות נסגרה בצהרי היום. רנייה מיהרה הביתה שלא תראה את הרכב השחור של חברת קדישא שהסתובב במסע פרידה ליד מרכז החנויות. אמרו שבנצה היה מנושאי המיטה, מי שהיו שם אמרו. ראשל הצטדקה, מה לי ולה? ונמנעה מחסד של אמת. בבית לא הזכירו את המתה במילה. שבועיים לאחר מכן סגר שלמה את חנות הירקות שלו מוקדם בצהרים והביא את הילד איתו כשהוא יורה פקודות לכל עבר: "ראשל, תני לילד אוכל ואל תגידי מילה." "ריינה, קחי את החפצים שלך ותזוזי לחדר של סימונה." כשעה אחר כך, כשחזרה אחותה מהתיכון, פקד עליה לפתוח את התיקים ולסדר את הבגדים של הילד בארון בלי להתווכח.

"תכירו," אמר לשתיים שעמדו קפואות והסתכלו בו בתמיהה, "זה אבנר, האח שלכן."

ראשל צעקה לו בצרפתית לעזוב את הילדה, יש לה בחינות סיום והיא לא צריכה לסדר את הבגדים של הבן של המתווכת. בנצה גרר את אשתו בשולי החלוק, נטל אותה למטבח ולחש בקולו הצורמני:"את לא מבינה, ראשל? לא מבינה, ראש מרצפת? תשכחי מהאישה ההיא. היא מתה, מתה. זה הבן שלי." הילד עמד במבואה וחייך בלגלוג לעבר האחיות ההמומות. שתיהן גררו את חפציו אל החדר שהתפנה לכבודו.

כשנשקו שפתיו של אליהו בספלון הצביע בנצה בגאווה על הילד והציגו כבנו, ואליהו חייך מתחת לחוטמו ומלמל: "רצית בן, קיבלת."

הבעת פניו של בנצה אמרה שהוא מסודר בעניין הזה אבל יש משהו אחר שמעסיק אותו כעת. פניו היו אל התקרה והוא חכך בסנטרו. "מה עושים עם זה?…"

"תטעם, אפיתי אותן עם חמאה." ראשל הגיחה מהמטבח בסינר זרוע כתמי עגבניות ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. התכופפה וקירבה את צלחת העוגיות לעבר השכן בעוד בעלה שואל אם אפשר לסתום את הסדק במלט.

"מה לסתום, שלמה?" ניער אליהו את פירורי הסולת מחולצתו. הוא הניח את הספלון מידו והסביר שאם יסתום, ייפתח שוב כי היסודות לא חזקים. הקרקע מתחת לבית לא יציבה. השינויים משפיעים על הקירות, הקירות דוחפים את התקרה. התקרה אין לה לאן ללכת, יש עליה לחץ והיא מתפוצצת. "זה חשבון פשוט מאוד," הופיע קצף לבן בזווית הפה של אליהו, "אתה צריך להתייעץ עם מהנדס."

בנצה היסס. הוא שנא את הרעיון. הכי פחות האמין למהנדסים. הם יגידו הכל כדי להוציא ממך כסף. "אני כבר אגיד לך, המהנדס יציע לך לקשור כבלים של ברזל מתחת ליסודות."

"אתה צוחק, זו לא קופסת נעליים, זה בית."

אליהו הסתכל הצידה בתנועה שאמרה בוז לבן שיחו. "חביבי, ככה היום עושים. כשנכנס לבית גורם שמערער את היציבות, מוסיפים עמודי תמיכה וכבלי קשירה. זה מקובל. דוחפים כבלים מתחת ליסודות לחיזוק."

בנצה מלמל שלא שמע דבר כזה מימיו ועל פניו התפשט תימהון. גם הטלטול שיעבור הבית, וההוצאה הכספית האדירה. הגה לא יצא מפיו.

"הרבה דברים לא שמעת, שלמה. האוזן שלנו שומעת מה שנוח לה. יש לה העדפות משלה. להביא לך מהנדס שאני עובד איתו?" אליהו הבליע עוגייה בין שיניו.
בנצה קם ממקומו והסתובב סהרורי במקום. הוא הניף ידו בביטול והפטיר בקול מחוק שלא צריך מהנדס. אליהו העיר שהוא יכול לסתום את השבר במלט אבל דרש במפגיע ששכנו לא יבוא אליו בטענה בעוד שנה או פחות, ורק אחרי שהסכימו מה שהסכימו, ניקה אליהו כף יד בכף יד ואמר כמי שהשלים עם גורלו: "שלמה, אני עושה כמו שאתה אומר."

ריינה זכרה איך בכתה אמה מרגע שאליהו הלך. בכייה נמשך כל הלילה. "שמעת מה שהוא אמר?" התאוננה, "הבית נופל. מה הבאת עלינו?"

בנצה לא הבין מה עניין התקרה לילד וניסה להשתיק אותה."הקרקע לא יציבה, אומרים לך הקרקע לא יציבה," זעקה ראשל, ורק אחרי שנבח בתוך פרצופה: "זה ביתי ואעשה בו מה שאני רוצה," השתתקה.

בהפוגה שבין פרצי הזעם הכינה סימונה ארוחת ערב לילד והראתה לו איך להדליק את דוד המים החמים באמבטיה. בעיניים אדומות מדם הביאה ראשל מגבת וביקשה מריינה להניח אותה מעל ידית הדלת. "שיסתדר לבד", לחשה והסתגרה בחדר השינה. כל הלילה הדהדו קולות מהחדר הסגור.

בבוקר, מוקדם, הגיע אליהו לתקן את הסדקים כפי שהבטיח. בגיגית האפורה עירבב מלט ומים. שלמה הזיז את הרהיטים לפינה וכיסה אותם בשמיכות פיקה. כל אותה עת לא יצאה רעייתו מחדר השינה. הוא עישן סיגריה והמתין. כשאזלה החפיסה הכין קפה לשכנו ולעצמו והעיר את הילד. פתח לו את הארון והצביע לו על בגד כלשהו. אחר כך נתן לו כסף שיקנה שוקו ולחמנייה בחנות המכולת. ריינה וסימונה התלבשו במהירות והסתלקו לבית הספר. בצהרים חיממו הילדות אוכל קר שמצאו במקרר. אבנר נכנס לבית כשהוא דוחף את הדלת בגסות וזורק את הילקוט. הוא ישב וחיכה ואף לא אחת מהן דיברה אליו.

כשחזר שלמה אחרי הצהרים מעבודתו מצא את הבית הפוך. הכיסאות זרוקים, במטבח הרס וחורבן. אבנר לא נראה בשום מקום והאב החרד יצא לחפש אותו בשכונה. ילדים הובילו אותו למקומות שונים. הוא רץ ברחובות עד רדת החשיכה. בשובו הביתה בלי הילד סטר לשתי בנותיו והתיישב על הרצפה, שעון לקיר. ראשל חזרה מאוחר באותו יום, ולא דיברה. בחצות החזירה ניידת משטרה את הילד האובד.

שבועות אחדים לאחר מכן נבעו שוב סדקים בתקרה, רחבים ומאיימים, ונוזל חום עכור בצבץ מהם החוצה. ריינה הקיאה באסלה. "מוגלה נוזלת מלמעלה," צעקה. אליהו נקרא פעם אחר פעם לתקן את השברים ולמלא אותם בחומרי איחוי מסוגים שונים. באחת הפעמים אף הציע להדק לתקרה הנחלשת שבכת ברזל שתהדק את הסדקים. בנצה התפעל מהרעיון עד כדי כך, שכשאליהו הבטיח לו כי ירפד את השבכה ביריעת בד בגבס בנוסף נישק אותו על שתי לחייו. לא עברה שנה ושוב התהוו בקעים חדשים בתקרה ונשרו מהם פירורי גבס לתוך כוסות הקפה שלגם שלמה בנצה מול הטלוויזיה. כשהיה מרים את פניו המעוננות לתקרה היה עשן הסיגריות מטשטש את גודל האסון.

ריינה הידקה את רגליה הקפואות והניחה את המכתב על הלחי הצרובה שלה. טנדר גדול עצר לידה. במיומנות רבה דקלמה את לוח התעריפים שלה. "תעלי," אמר האיש.

רגע לפני שהושיטה יד אל הדלת עצרה. "אי אפשר," הספיקה למלמל והחלה לרוץ לעבר הגבעות כשהיא מקיאה בדרך ומטנפת את המכתב הלח.

"לאן הלכת?"שאל חקר לדעת.

היא לא השיבה. גופה היה מותש מהקאות עוד מאמש.

הוא האשים אותה שנמלטה מהבית איך שהאורחים הגיעו. "אני ילדה גדולה," אמרה, "התעייפתי. שבועיים הבית שלנו מוצף אורחים."

הוא לא פתח את חנות הירקות מאז האסון. לא הצליח להוציא את עצמו מהבית. עישן סיגריות ולגם כוסות קפה, ובערבים הלך לפגישות של ועד השכונה. הגשמים שירדו מאז קמו מהשבעה עוררו מחדש את השיעול שלו. כל בוקר נחנק, והשיעולים העירו אותה."אנשים באים לכבודו המנוח," כחכח בגרונו.

המנוח לא מעניין אותי, מלמלה לעצמה ובנצה בקושי עצר את ידו המונפת. הוא ינק מהסיגריה וקילל.

כשהייתה חיילת היה המנוח מגיע לבסיס וגורר אותה החוצה לחורשה סמוכה. רק העצים למעלה ראו מה שראו, ובנצה וכל האחרים היו עיוורים.
כשהייתה לבושה נעמד האב מאחוריה וחקר לדעת לאן היא הולכת. כשהשיבה שהיא לומדת, שאל מה ואיפה ומי משלם. "אני צריכה מקצוע, והיום אני מתחילה, ולא ביקשתי כסף."

יש לה חסכונות והם אינם מעניינו. לאיש הזה אינה חייבת הסבר. נכנסה במרוצה לחדר האמבטיה ומתוך הרגל לקחה מברשת שיניים ומשחה.

בתחנת האוטובוס עמדה זקנה, מאופרת בגסות. כתמי הצבע בלטו על עורה המקומט. שתיהן לבדן עמדו בתחנה. הזקנה נוסעת לחולות הים, תהתה ריינה והזכירה לעצמה שהיום נפתח דף חדש בחייה. פניה מועדות למקום אחר. הדמיון העיקש שלה לקח את הזקנה למקלחת, שם ציוותה עליה הזקנה להתרחץ ולקרצף את פניה מהעיסה הצבעונית המכוערת. בדמיון שלה הצליפה בה הזקנה בשוט. היא בחנה אותה בזעם. לא ידעה שזקנה חסרת אונים כמוה מסוגלת למעשי אכזריות כאלה. כשעלו לאוטובוס התיישבה בכסא הראשון הפנוי ולא קמה לה.

שנים חלמה ריינה שמישהו יקום ויצווה עליה לקרצף את פניה משכבות הצבע. אין בעולם כמות מים שתספיק לקנח גוף דוחה כשלה. המים לא יבריאו גוף קרוע. גם המוות לא יביא לו נחמה. שום דבר לו ירגיע את הנפש המסוכסכת שלה. שתלך הזקנה לכל הרוחות ותפסיק לצרוב אותה במבטה.

ההמשך יבוא…