מון שרי, המורה לצרפתית, ב'

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

חלק א'
blogs.bananot.co.il/showPost.php

חלק ב'
פיני, או כפי שקרא לו ליאון החנווני, פנחס לייזר, מסתבר ידע ימים טובים יותר. בעבר היה שומר יערות קרן קימת לישראל. איש צנוע ונוקשה, בעל עקרונות וחסר פשרות. תדיר חלף עם סוסתו השחורה בחורשות שהקיפו את המושבה שלנו וישובים אחרים בסביבה. פעמים רבות הודיע על הצתות בזדון ביערות ובעצמו רדף אחר מציתים. עבודתו סיפקה לו בדידות רצויה והשעות שהרחיק נדוד במעמקי הטבע פיצו אותו על אובדן היכולת להקים לו שושלת משלו. עדה, אישה קטנה ושברירית, לא הייתה זו שתוכל לנחם את נפשו הסוערת, כך הסביר פעם אבי לאמי ואני המשכתי בשלי בהכנת השיעורים ושמעתי כול מילה. בעצמי שאלתי את אמי איך זה שאין להם ילדים, וענתה לי,  יש דברים שמוטב לא לשאול עליהם. אמרו שפיני ראה וידע הכול על טבע הסביבה ועל הנעשה במושבה שלנו, ובמיוחד על האישה מהבית הנטוש. פעם, כשפגש בי בחצר ביתו כשהבאתי לעדה תבניות ביצים מהמכולת, הפטיר בקול כי לטבע יש סגולה משלו לחסל בכוחותיו נקבות מצויצות שמעבירות ביצי רבייה לטריטוריות זרות. עדה גיחכה והעירה שהוא מתכוון לקוקייה המקייצת בחורשתנו. חבריי היו אורבים לקלוע בה אבן. גם אני אהבתי לעקוב אחריה. לבי ניחש שדבריו כוונו לדבר אחר לגמרי, משהו שאני עצמי הייתי טרוד בו. אך מה שידע על הטבע ועל המושבה שלנו לא קירב אותי אליו. אלמלי הגעתי למצוות לא הייתי יושב במחיצתו כלל. אמי הייתה נחושה בדעתה שאלמד אצלו, ואותה דעת התחזקה אצלה כאשר שאלה אצל רב אחד בעפולה – מעשה אווילי שהרתיח את אבי – וזה אמר לה, כי משמים נשלח כופר כמוני לביתו של צדיק תועה ומעמיק בקבלה כמו פיני, וזה סימן גדול לדבר גדול שיקרה בחיי. אמי פירשה פירושים טובים ונוחים לעצמה. היא לא ידעה שאותו רב עושה את דרכו באופניים בכביש שהתפתל בין היערות עד למושבה שלנו, והיה מסלסל טעמי מקרא באוזניו של פיני בעוד עדה רועדת מזעם תחת השמש בחלקת התות. חברים טובים היו. בכל פעם שהגעתי אליה בשליחות כלשהי, היו פיני והרב מביטים בי מתוך חמלה והרב היה ממלמל חרישית, מה לעשות, כזה הגורל, ופיני היה משמיע דיבורים על נקבות שמשבשות את טבע הבריאה. רק עדה הייתה מזדרזת לצאת לקראתי במכנסי חאקי, נוטלת מידיי את המצרכים ומשתיקה אותם. אחר כך הייתה מוליכה אותי למטבח ונותנת לי פרוסת עוגה. וכך יצא, שבין טו' בשבט ועד בוא האביב, ישבתי שלוש פעמים בשבוע בעל כורחי אצל פיני והיינו קוראים יחד פרשת השבוע. מעת לעת היה מעיר באוזניי הערות שלא מן העניין, כגון, מה אני מחפש על גג הבית הנטוש, למה אני מבזבז את זמני במעקב אחר הקוקייה בחורשה, ואילו הייתי בנו היה מחנך אותי בדרך נוקשה ולא בדרכו הרכרוכית של אבי. אמי המסכנה הייתה, לדבריו, ראויה לחיים טובים יותר. בהשמיעו דברים אלה היה מסיט את פניו הצידה. לעתים קרובות היה הרב מצטרף אלינו ובנעימות מרגיזה היה מלמדני לכרוך את התפילין כהלכה. קיבלתי עלי לכאורה כל מה שעשו איתי, אך בבית התמרדתי ואמרתי שכל זה מיותר ואיני רוצה ששני האנשים האלה יתעסקו בי. אמי ניסתה לפייס את דעתי, ועדה הייתה מכינה עבורי קערית עוגיות ממולאות לרצות אותי. פיני האשים את שתיהן בקלקול שלי. אני הייתי נוטל את האופניים המבריקים – מתנה ממנו – ויוצא לסיבוב ארוך במושבה. רוכב עד לבית הנטוש, יורד לחורשה, משוטט סמוך לגשרון העץ, נכנס מעט אצל ליאון, מציק לו בשאלות, מתבונן בו ובאשתו כשהם רוכנים ואוכלים ליד הכיסא שלהם, פוגש את נחום עייני, מחליף אתו מהלומות על שהוא קורא לי "מון שרי, המורה לצרפתית", קריאה שהרעידה לא רק את עצביי אלא גם את ענפי הערבה הבוכייה. כששמעו חבריי ממי ששמעו שפיני לקח על עצמו להכין אותי לקראת בר המצווה הרימו כתפיים בתדהמה.

ערב החגיגה התקרב. באותו שבוע עזרתי לאבי למתוח חבלים בחצר ביתנו שיחזיקו את סככת הבד. אמי באה בדברים עם שלושה נגנים – קלרינתן, אקורדיוניסט ומתופף – והזמינה אצלם מנגינות שהתנגנו בחצר בית אביה. נזכרתי שעלי לשבת עם פיני בפעם האחרונה. שטפתי את פניי בברז המים שעמד בחצר. מבעד לחלון חטפתי קציצות בשר שאמי טיגנה והניחה במגש על השיש וקפצתי על אופניי. מין התרוממות רוח טובה עטפה אותי מכל הכיוונים. הייתי מאושר. המושבה הייתה שקועה בתרדמת אחר צהריים. המגבעת של עדה לא נראתה בשום מקום. התריסים היו מוגפים. הלכתי לכיוון המרפסת, מצדו השני של הבית. פיני ישב בפנים קפואים ועיניו בהו  בחלקות התות. על ברכיו היו מונחים תפילין. עמדתי דקה ארוכה וחיכיתי. "קח לך כיסא," אמר בקול צרוד. "חג מחר, הא?"

חיפשתי שוב את עדה בעיניי. "אמרתי "כן" רפוי. נטלתי כיסא.

"אביך מאושר, הא?" שאל.

"אני חושב שכן," הפטרתי. הוא סובב את כיסא הגלגלים שלו ונע לעברי. "אתה שמח להתפטר ממני, לא?" שאל. התכווצתי על הכיסא. "לגמור מהר, הא? אז זהו,  שלא תגמור כל כך מהר. צריך ללמד אותך היום דבר חשוב בחיים." קולו היה משונה מהרגיל. חשתי יובש בגרוני. הפטרתי: "טוב, אבל נעשה את זה מהר." פיני צחק. "אין בעיה," אמר והמשיך בצחוק הצפצפני שלו. הוא הוריד בנקישה את מעצור הכיסא. "תתקרב אלי, תגיש לי את הידיים שלך." כבר ידעתי להניח תפילין כהלכה לבד. אפילו הרב מעפולה שיבח אותי על כך. בכל זאת הושטתי את ידיי. הוא הידק את התפילין סביבי בחוזקה והביט יש בתוך עיניי. "עכשיו הגיע הזמן שתדע שאתה הבן הממזר של מרסלה."

"הבן של מילכה," תיקנתי אותו. התבוננתי בו מוכה ברק. "היא אימא  שלי," פלטתי במהירות. הייתי מבוהל ונרגז. ניסיתי למשוך את ידיי אך הוא החזיק היטב ברצועות התפילין. מחנק בא לגרוני.

"לא," אמר חדות. "לא מילכה. מרסלה. אתה גם לא שומע? אמרתי מרסלה." רשעות נצנצה בעיניו. פטישים הלמו בבית החזה שלי. הרחקתי את עצמי ממנו, אך כוחו היה גדול משלי. הוא נטע אותי במקום. "שוטה קטן, הגיע הזמן שמישהו יספר לך דברים על עצמך. מסתירים ממך כל הזמן, מסכן שלי. טיפש בן שלוש עשרה."

זכרתי שראשי נעשה חלול כמו גולגלת הפרה שמצאנו פעם בשדה אני ונחום עייני. הרצועות חתכו בזרועותיי. "שב," נבח עלי ודחף את הכיסא מתחתיי. הוא הכריח אותי לשבת מבלי להרפות ממני. ואז החל לדבר בשטף. עיניי היו עצומות. נדמה היה לי ששיניי חרקו. שמעתי יבבות. אולי עלו מגרוני. הכרתי התערפלה. כל מילה שהטיח בי נחרתה על לוח לבי. "אתה צריך לדעת הכול על הזונה שילדה אותך," צרח, "וגם על המחליפה שלה, מילכה. היא חשבה שהיא זורקת לפיני המקופח פירור קטן, משהו מהילד. שיה תמימה."

מרסלה נולדה באלכסנדריה, התעקש פיני להשמיע באוזניי ואני הסטתי את ראשי אחורה. היא ואחותה גדלו בבית עשיר. שתי נסיכות יפות. המלך החרים את רכושו של האב. כשעלו לארץ ידעו עוני. האם תפרה סינרים לפועלות והאב עבד בסלילת כבישים. מרסלה למדה הוראה בסמינר, כך רצה אביה. היה לה חלום. בית. חצר. בריכה עם ברבורים. כפות כסף. זכרה את סיר הבשר במצרים. למושבה הגיעה כמורה לצרפתית. רווקה, משכילה, אישה יפה עם תרבות. עקשנית גדולה. הסוכנות היהודית נתנה לה הלוואה לדירה קטנה כדי שתישאר במושבה.

היום שבו הגיעה למושבה היה כמעט חג. אמצע החורף. הוא דהר עם הסוסה שלו במעלה הכביש. המסכנה הלכה עם מזוודה ביד, רטובה עד לשד עצמותיה, גוררת אותה בכוח. צמה של זהב נפלה לה על הגב. הוא ירד מגב הסוסה, היא עצרה. הרימה עיניים. "עיניים? שקדים קלויים ורטובים," תיאר פיני כאילו לעצמו, "הרגשתי מכה בלב. היא הלכה בגשם ובכתה והמים טפטפו בתוך המעיל הצהוב שלה. כפות הרגליים הקטנות שלה שחו בנעלי סירה שחורות. הייתי מוכן לעצור את הגשם בשבילה. הרמתי את המזוודה. העליתי אותה לסוסה. היא הייתה כל כך עייפה שלא התנגדה. הבאתי אותה ישר למזכיר המושבה. ירדה, אמרה תודה בחיוך קטן, ביישני. אפילו לא הסתכלה עלי". בבית הספר העריצו אותה התלמידים, המורים. דיברו אליה בנימוס. מרסלה הייתה מאושרת. היא מצאה את גבר חלומותיה. התאהבה במלפפון הזה, נפתלי, המורה לנגרות. בחור עם ידיים ולב זהב, כך חשבה הפתיה. היא הלכה אחרי הלב, לא בחרה בטוב ביותר. היא לא ראתה ששומר היערות מסתובב סביב הבית שלה, משגיח עליה בלילות. לא ראתה. מסנוורת הייתה. רצה יחפה ופרועה על גשר העץ לאהוב שלה שחיכה בחורשה.
חלק אחרון בוא יבוא…
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=19353&blogID=26