חג הקורבן שלי

שוב חג הקורבן שלי

 

 

ליד השולחן במטבח ישב לארוחת ערב, האיש שיודע שכל כך פשוט להיעצר , לדפוק בדלת ולומר, היי, ערב טוב לחבק בחיבה ובחיפוש אחר החום. עורפי היה גלוי וידו באה בו לחפון את הגלוי מתוך הגוף. אמרתי לו "שב" . והתכוונתי שיחכה, עד שהארוחה המאוחרת, תתחמם . בחוץ, החורף מתמהמה אבל קור מקיף את הבית בין ענפי אורנים, אל הפנים הצלחתי למשוך משהו מהחום. הכל נדמה כאילו, נכנסו ימים של שיגרה אל הסערה, אל אי הנחת שבין האיש לאישה. ואני חושבת האם ריח התבשיל המתעורר במטבח הוא עוגן מול הדברים המתפרצים, ובמקום אחר רוקד בי תעתוע של האיש המפתה בי דברים שאיני יודעת איך. המקום בו המילים נפגשות עם גוף מלא געגוע. 

זה היה בסוף דצמבר כלשהו , אולי קצת לפני, גם אז היה חג הקורבן על העיר שמושכת אותי אליה בשפת אבותיי. לכאורה, אמרנו זה לזו "די" וכבר פניתי לדרכי והוא לחייו שיש שם אישה שבאה והולכת בתוך ביתו שהוא ביתה . ואני מצאתי בתוכי חלל ויחלתי שיתמלא מלבד מעשים  מידה של תאוה לחיים.  

היתי בעיר הפורשת רגליה מעל ימים , להיות בה בלעדיו, באתי עם עיני תיירת ומבלה כאישה היוצאת עם בן לוויה או בן דודה לראות עולם אחר. מדי בוקר יצאנו לטייל ברחובות ובשווקים, לצלם את הזר במוכר ואת המוכר להתיר מזרותו ולחיינו הורידו מהקור ומשמחת יופיה של העיר המשתקפת באלף גלי כחול. 

אבל, היינו זה לזו כקול קורא. מכל הימים והמיצרים שהקיפו אותי ביופיים חשתי את האקסה מונדי בכל עוצמתו. כל רגע שעברתי בעיר בלעדיו ובלעדי הדיבור איתו, היה בו הקלה מלווה בכאב ההחמצה וברגי מסויים התפנה מחובות החג וביקש שנבוא לשתות תה על שפת המים לצידו של מסגד לבן.

ישבנו שלושה ועוד אישה סמויה על שפת המיצר לראות את המים והאותיות שטות לפנינו כבתערוכה ביזנטית מאז. ישבנו כנופשים ביום חופשה וכך נראינו לצופה מבחוץ. ואחרי התה הוזמנו להגיע לביתו, לארוחה קלה, הגענו לבית המשקיף ממעל על העיר וכל כבודה ובחדר המקלחת יצאה חזיה שהושלכה בחופזה מסל הכביסה. חזיית כותנה של אישה גדולה ממדים, הכנסתי אותה היטב למקומה ויצאתי לחדר בו חיכו לי עם חיוך וקפה ושאר תורקיש דילייטס. 
 

אין דרך  לספר לאיש היושב במטבח וטובל את הלחם בציר של העוף על הישיבה על שפת המיצר, על הנגלה שבו תמיד שניים יושבים יחדיו ובמבט חד, יש צללית מאחורי גבו של כל אחד שלא יאמין ללחם הטוב שלטעם העוף שטרחתי בו עם שזיפים ותפוחים ומשהו מהדבש. שהנה שוב חג הקורבן, בעיר ההיא ויש להניח שאישה באה לחג ומשאירה חזיה בסל הכביסה לפני שתלך ליומה. 
השקט שעטף אותנו עם מוסיקת ברובק קוורטט, יישבה לרגע הכל. לא היה ברור לי על איזה קורבן אספר לו.