בננות - בלוגים / / חג הקורבן שלי
חוה פנחס כהן
  • חוה פנחס כהן

    ילידת יפו, בת למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי. גדלה ברמת החי"ל. בגיל 8 התייתמה מאביה שנהרג בתאונת עבודה. עברה לגור ברמת-אביב ולמדה בבית הספר התיכון ''אליאנס''. בגיל 16 החלה בתהליך התקרבות לעולם היהדות. אחר שירות צבאי כמורה-חיילת למדה ספרות עברית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בו בזמן למדה וקבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי. לאחר לימודיה, נישאה ליוסי ונולדו להם ארבע בנות. ב-1982 עברה המשפחה להתנחלות ענתות באזור ואדי קלט וכעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בארצות הברית. עם שובם ארצה השתקעו והתבססו ברחובות. ב-1995 חלה בעלה ונפטר כעבור שנתיים. עם מותו, חזרה המשפחה לירושלים. חוה למדה בבית המדרש "אלול", התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי" ולמדה במכון הרטמן. מאז 1989 עורכת את כתב-העת לתרבות יהודית "דימוי". בנוסף על כך מלמדת ספרות והבעה בכתב בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים ופעילות ציבורית נרחבת. זכתה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא על ספרה "הצבע בעיקר". בתשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה, ב-1998 זכה ספרה "נהר ושכחה" בפרס אקו"ם לשירה וב-2002 זכתה בפרס אלתרמן לשירה. ספריה: הצבע בעיקר (תל-אביב : עם עובד, תשנ"א 1990) מסע איילה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994) נהר ושכחה : שירים, 1994־1997 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998) <עריכה, לאה שניר> שירי אורפאה : 1998־1999 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000) <עריכה, לאה שניר> משיח : שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003) <רישומים, מרים גמבורד> הגנן, הכלבתא והשרמוטה : על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006)

חג הקורבן שלי

שוב חג הקורבן שלי
 
 
ליד השולחן במטבח ישב לארוחת ערב, האיש שיודע שכל כך פשוט להיעצר , לדפוק בדלת ולומר, היי, ערב טוב לחבק בחיבה ובחיפוש אחר החום. עורפי היה גלוי וידו באה בו לחפון את הגלוי מתוך הגוף. אמרתי לו "שב" . והתכוונתי שיחכה, עד שהארוחה המאוחרת, תתחמם . בחוץ, החורף מתמהמה אבל קור מקיף את הבית בין ענפי אורנים, אל הפנים הצלחתי למשוך משהו מהחום. הכל נדמה כאילו, נכנסו ימים של שיגרה אל הסערה, אל אי הנחת שבין האיש לאישה. ואני חושבת האם ריח התבשיל המתעורר במטבח הוא עוגן מול הדברים המתפרצים, ובמקום אחר רוקד בי תעתוע של האיש המפתה בי דברים שאיני יודעת איך. המקום בו המילים נפגשות עם גוף מלא געגוע. 
זה היה בסוף דצמבר כלשהו , אולי קצת לפני, גם אז היה חג הקורבן על העיר שמושכת אותי אליה בשפת אבותיי. לכאורה, אמרנו זה לזו "די" וכבר פניתי לדרכי והוא לחייו שיש שם אישה שבאה והולכת בתוך ביתו שהוא ביתה . ואני מצאתי בתוכי חלל ויחלתי שיתמלא מלבד מעשים  מידה של תאוה לחיים.  
היתי בעיר הפורשת רגליה מעל ימים , להיות בה בלעדיו, באתי עם עיני תיירת ומבלה כאישה היוצאת עם בן לוויה או בן דודה לראות עולם אחר. מדי בוקר יצאנו לטייל ברחובות ובשווקים, לצלם את הזר במוכר ואת המוכר להתיר מזרותו ולחיינו הורידו מהקור ומשמחת יופיה של העיר המשתקפת באלף גלי כחול. 

אבל, היינו זה לזו כקול קורא. מכל הימים והמיצרים שהקיפו אותי ביופיים חשתי את האקסה מונדי בכל עוצמתו. כל רגע שעברתי בעיר בלעדיו ובלעדי הדיבור איתו, היה בו הקלה מלווה בכאב ההחמצה וברגי מסויים התפנה מחובות החג וביקש שנבוא לשתות תה על שפת המים לצידו של מסגד לבן.

ישבנו שלושה ועוד אישה סמויה על שפת המיצר לראות את המים והאותיות שטות לפנינו כבתערוכה ביזנטית מאז. ישבנו כנופשים ביום חופשה וכך נראינו לצופה מבחוץ. ואחרי התה הוזמנו להגיע לביתו, לארוחה קלה, הגענו לבית המשקיף ממעל על העיר וכל כבודה ובחדר המקלחת יצאה חזיה שהושלכה בחופזה מסל הכביסה. חזיית כותנה של אישה גדולה ממדים, הכנסתי אותה היטב למקומה ויצאתי לחדר בו חיכו לי עם חיוך וקפה ושאר תורקיש דילייטס. 
 
אין דרך  לספר לאיש היושב במטבח וטובל את הלחם בציר של העוף על הישיבה על שפת המיצר, על הנגלה שבו תמיד שניים יושבים יחדיו ובמבט חד, יש צללית מאחורי גבו של כל אחד שלא יאמין ללחם הטוב שלטעם העוף שטרחתי בו עם שזיפים ותפוחים ומשהו מהדבש. שהנה שוב חג הקורבן, בעיר ההיא ויש להניח שאישה באה לחג ומשאירה חזיה בסל הכביסה לפני שתלך ליומה. 
השקט שעטף אותנו עם מוסיקת ברובק קוורטט, יישבה לרגע הכל. לא היה ברור לי על איזה קורבן אספר לו.

4 תגובות

  1. חוה היקרה,
    סיפורך מחמם את ליבי ובאפי כבר עולים אדי תבשיליך שהם עושר שפתך המספרת את מה שאינו נגלה בנגלה. הכל נאמר בו בדרך אחרת, שאין מדברים בה, כלומר, שאינה אדישה למילים, אלא נוצרה מתוך אינטימיות, בינך ובין המילים.וכעת בין המילים לבין הקורא/ת.
    אני.

    תודה על חום תבשיליך,
    חורף נעים
    חגית

    • חוה פנחס-כהן

      חגית יקרה,
      עבור תגובה כזאת, שווה שוב לנסות ולכתוב ובעיקר על "האינטימיות שעם המילים" ואיך נוכל ללגדת ללא אינטימיות ואיך נוכל לכתוב ללא אינטימיות? הא בהא תליא.
      חוה

  2. חבר מנעורייך

    נו, הגיע הזמן שתלכלכי את ידיך גם בפרוזה.
    הקדימונים שקראתי, לרבות זה, מבשרים טובות (או טובים).

    אני אוהב סרטים תורכיים…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחוה פנחס כהן