מכתב לאהוב מתדמה
בהתחלה היתה הסקרנות, ואחריה המשיכה והתשוקה הדליקה את האש בחדרים ובלילות ובעיקר ברגעים.
ובאו השיחות והארוחות. ואחר כך, כמו הנחש ההוא בא הפחד. והפחד הוא מכבה שמחות. והפחד לפעמים מתחפש לשגרה ולפעמים ערמומי שכמוהו הוא הופך אותנו לאלופים בריצה. אני אומרת לך בוא ונאכל מרק. לפעמים הוא מבריח נחש.
אבל כל זה הוא אילו.
אתה בא לרגע. ללילה, האוכל עוד על השולחן והולך.
חוה,
נוגע ללב.
המהלך אתה לרגע…
להתראות טובה
אני שמחה שזה נוגע. נגיעה זו זכות. תודה
כמה עצוב ויפה. מהלך בין הטיפות באמת בלי לשאול רב.
תודה על האנטגרציה בין שני מקומות כתיבה. איני מדירה רבנים מעולמי אך משום מה היצירה לוקחת כוחה ממקומות אחרים. תודה, חוה
וכך ראוי שיהיה.
רק לפעמים. הנחש יכול להיות חבוי זמן רב ופתאום להופיע. כמה שזה עצוב.
מיוחד.