החרות או האחרות, ממך אליך אברח

השנה שנת שמיטה (וכבר אמרתי זאת כמה פעמים השנה). וכמו כל המושגים בעלי ה"שבע" בתרבות היהודית, זהו מספר מקודש, אך זהו גם מושג של "עצירה" . שבת, נידה, שביעית , מושג של שינוי מרצף , משיגרה, מהרגל. זו הזדמנות לעצירה, לצורך התבוננות במעשים שאנחנו נתונים להם במחזוריות קבועה. ובכל עצירה יש משהו מהמניעה. מעט מהמוות

יציאת מצרים היא מהלך ליניארי, מהלך של יציאה והליכה ממקום אחד אל מקום אחר. היא התפרקות ממצב שהעבודה בו קשורה במצב של עבדות אל מקום, אל ארץ, שהחיים והעבודה בה הם מתוך חוויה של "כי לי בני ישראל עבדים – עבדיי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצריים" 

אנחנו רגילים לקבל ולפרש את "עבדיי הם:" כעבדי ה". ולפרש זאת מתוך התפישה השגורה על לשוננו, כעבדי אלוהים. מה משמעות היות עבד ה" אינה ברורה לי, מה פירוש ה"עבודה" האם מדובר כאן בפולחן?

בתפילה הממוסדת? בשמירת המצוות? ואם כן, אליו מהן נחשבות ככאלה ואילו אינן? האם היות עבד ה מונע מהאישה הממלאת פחות מצוות, או מגוי?, קשה לי לראות את בורא עולם מתבונן על מעשה ידיו באופן בלתי שוויוני, מעדיף את הלבן על השחור, או את הגבר על האישה כאילו לא זכר ונקבה ברא אותם. "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה"…..שבת שבתון יהיה לארץ, והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".(ויקרא כה א-ו) ובכן, בשנת השמיטה, בטל המרחק בין האדם לבהמה בין האדון לבין עבדו זה זמן שההרגל בטל.

 לטעמי, הוא נתן לנו את המוות כדי להבין את החיים, את השתיקה כדי להבין את הדיבור, את השקט כדי להבחין בקוליות ובצליליות ואת השבת כדי להכיל את עוצמת ימי המעשה, את הנידה, כדי להכיל ולהתגעגע, לחתור תמיד לחידתהסוף ותחילת החיים. ומכל אלה להבין את האהבה כדבק וכחומר המחבר בין הדברים.  

מאחר והמפגש עם האל, הוא בגדר משאלה שאינה בהכרח מתגשמת ופנים רבות לה , להבנתי, ה"עצירה" בשבת, בנידה, או בשביעית, הן סוג של אופציה, להתבוננות "אחרת" על ההוויה. מתוך ה"אחרות" באה הבנת ה"חרות" של חיינו.

האחרות , השוני שמכיל את השניות במובן ה"אמביוולנטיות" ואת השניות במובן הההשנות והמחזוריות , היא היכולת להבחין ולאבחן הם חרותו של האדם באשר הוא, אילו רק עצר להתבונן, אבל, זוהי גם לטעמי, "אחרותו" של האדם היוצר, האמן.

האדם, באשר הוא, משבאה שביעית, הוא מצווה לקשב , לעולם שסובב אותו וכך במסכת שביעית משנה י" "מאימתי אין קוצצין האין בשביעית? בית שמאי אומרים כל האילן משיוציא. ובית הלל אומר: החרוב משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משניצו, ושאר כל אילן משיוציא".

המשנה מניחה שניתן לקצוץ את גזע האילן בשביעית, אבל אם יש באילן פרי בכמות משמעותית, אין לקצוץ לפני שהפרי נקטף כדי לא לאבד מפירות השביעית . ולפי בית הלל, אין לקצוץ, לפני שמתבוננים היטב בעולם אשר בשדה. החרובים עד שמוציאים פרחי תפרחת הדומה לשרשרת ובגפן, מרגע שהפרי יקבל צורת פרי ובתוכו מתעבר הגרעין לתוך העסיס של הפרי המתהווה. והזית מרגע שהנץ. ומדוע לא נמנתה עם העצים התאנה? ובכן, לו היו לי עיניים לעצור ולראות ולהבחין בהבדלים הדקים שבין העצים היתי יודעת מן הסתם, שהתאנה אינה כשאר העצים , פירות התאנה אינם מבשילים כאחד על כן אי אפשר לכרות אותה עד שכל הפרי הבשיל ונקטף . כאשר הפרות הראשונים מבשילים יש על העץ עוד פרות רבים שהם פגים ולכן אי אפשר לכרות את העץ. אבל, זו דרך להתבוננות לנעצרים עם השביעית ומתבוננים בעולם המקיף אותם לפני כל פעולת שיגרה שהם עושים, כולל קיצוץ וגיזום עצי הפרי שבשדה. 

ר" שלמה אבן גבירול, המוכר לנו באחרותו כמשורר, ופילוסוף (1021-1058) שחייו היו קצרים ידועים כחיי סבל וחולי . מתוך עמדת השונות שלו ניסה לגעת בחידת החיים הגדולה מיהו ואיך להגיע למפגש עם האל מתוך העמדה האנושית הנחותה:

אלוהי, אם עווני מנשוא גדול – מה תעשה לשמך הגדול?

ואם לא אוחיל לרחמיך – / מי יחוס עלי חוץ ממך?

לכם אם תקטלני – לך איחל, ואם תבקש לעוני, אברח ממך – אליך/ ואתכסה מחמתך בצלך,

ובשולי רחמיך אחזיק עד אם רחמתני/ ולא אשלחך כי אם ברכתי.

זכר נא כי כחומר עשיתני / ובאלה התלאות ניסיתני? (כתר מלכות, ל"ח) 

 

מתוך ידיעה והבנה של המעצור הגדול מכל, המוות, המגדיר את אנושיותו של האדם, יכול המשורר להבחין את מצבו וכך להגדירו, של קשר מעגלי עם האל "אברח ממך אליך" .

עד המאה העשרים לא היו "קולות" של משוררות . בתחילת המאה העשרים נשמע קולה של אלזה לסקר שילר, משוררת יהודיה (1869 אלברפלד, גרמניה ונפטרה ב-1945 בירושלים), אקספרסיוניסטית יחידה במינה. וכך היא מגיעה מתוך אחרותה הנשית כמשוררת בין גברים כיהודיה בין גרמנים , כאישה המודעת לעצמה וליכולותיה בעולם שעוד לא הבשיל אליה. 

"ביקשתי לי עולם והוא עוד ילד –

שיספר על נשימת בראשית.

 

אש דת גדולה יקדה אז בשמים.

הכוכבים נתנו זה לזה את התנ"ך למקרא.

אלו רק נתן לי פעם לגעת בידו של אלוהים

או לראות את הירח הענוד לאצבעו.

 

הו אלי אלי מה רחוקה אני ממך!" (בתרגום נתן זך)

אישה שלוקחת לה חרות, לבקש את אלוהים בגובה העיניים, לגעת בידו ולראות את אצבעו ענוד הירח.

לראות את המימד האנושי הלא מיירא שבקיומו. וכמו אבן גבירול לראות את הקרבה כמרחק ואת המרחק כסוג של קרבה. זו תפילה אישית בעוצמה שאין ממסד להכניעה.

ומשוררת ישראלית , רחוקה מאד מעולמה של אלזה לסקר שילר, אבל כמוה מבינה את עוצמת ההתבוננות ואת נוכחות הכוכבים בעולם, בשנים מסוימות חפפו שנות שתיהן בירושלים: זלדה. משוררת שנולדה למשפחת שניאורסון, משפחת הרבי מלובביץ. (1914-1984). תופעה חריגה, מיוחדת בתרבות הישראלית, נשאה קולה מתוך עולמה הדתי אל השירה העברית המודרנית ובתוך החברה הדתית הייתה משוררת יחידה בקולה האישי , המודרני . זלדה ידעה להבחין היטב בין ה"עצירה" שציוויה דתי, לקראת שבת לבין העצירה, מכוחו של צו פנימי, לעצור ולהתבונן ולגלות את נוכחותו של המטאפיזי על הפיזי :

"בלילה ההוא/כאשר ישבתי לבדי בחצר/ הדוממת/והתבוננתי אל הכוכבים – /והחלטתי בליבי,/כמעט נדרתי נדר – / להקדיש ערב ערב / רגע אחד, /רגע קט ויחיד / ליופי הזה הזורח "

 

וצריך לעשות איתה את המסע לאורך השיר בו היא מגלה את כוחה של ההתבוננות. זו אינה רק התבוננות אלא היא מביאה גם להתגלות . התגלות שאין בה יומרה לאחוז בידו של אלוהים אבל בהחלט לחוות את עולמו שיש בו כוכבים ומזלות בעוצמה של בן חלוף .

לקחתי לי חרות להציג מהלך הקושר את הזמן היהודי , מהלך שיש בו אלמנט ספירלי, מחזוריות, שבועית, חודשית ושבע שנתית. מחזוריות שיש בה תנועה, שיגרה ועצירה מכוונת, מגבילה. לתחושת התנועה המעגלית, המחזורית שמעלה איבן גבירול ב"כתר מלכות" תנועה של האדם בן החלוף מול האל "ממך אליך" .ובכל זאת, יש משהו בשירתו האישית, שהוא ייצוגי. שכל עם ישראל יכול להתחבא מאחורי גבו ולשיר ולבכות איתו. אלזה לסקר שילר, באה כהתפרצות חד פעמית, ולוקחת חרות ליצור קשר ישיר בינה לבין האל, בינה לבין הכוכבים. התודעה שלה, היא המשחררת אותה ונותנת לה חירות. זלדה, חיה בתוך עולם מלא מגבלות. עולם של חדרים וקירות , היא פורצת את הגבולות באמצעות, העצירה, ההתבוננות והדמיון. השירה, היא הכלי אישי לבריאת עולם חלופי לעולם המציאותי. עולם המשנה (עולם הלכתי) שהוא עולם הקשור מבחינת הזמן והמקום לארץ ישראל ולתרבותה מציע, אפשרות לאדם הקשוב, להתבונן בפרטים של עולמו של אלוהים ולצאת לחרות ההתבוננות ברימון המשנה את צבעו, ובחרוב המשרשר את פריו בכל יום שביעי לרגע קט ובכל שנה שביעית לזמן ממושך.