ירושלים-ברלין-ירושלים

 
נעדרתי ממהמקום הוירטואלי  לטובת המקום לטובת המקום שי בו משיכה ויש בו דחייה הבאים מאותו מקור.

לא ברור המעבר מהחוויה החברתית תרבותית למילה.הפעם כובד החוויה היה על המילים ואלה לא הצליחו לצאת בהצלחה. לאט מדי התחילו המילים להקיף את המראות והתחושות בבחינת קו מתאר המסמן כמו ברישום את החלל הסגור מבפנים.

 

 

בנסיעה ברכבת חזרה מברלין לוירצבורג, התחלתי להביא דברים לניסוח זהיר. ארבע שעות של האטה. של עצמיות. מסביב שוטפים נופים בצהובים ובירוקים של קיץ. היופי המתוק, היופי המפתה של אלוהי המקום.. 

לשמונה ימים נבלעתי לתוך סימטה בחיי. אל הגרמנים, אל הגרמניה שהיא מושכת ודוחה כמו פרי אסור בגן של השכנים. 
אני הולכת ושבה משם אל אדמתה הדשנה של בוואריה שבימים אלה שדותיה ירוקים כד כאב ומשובצים בשדות חרדל השדה הצהוב מכל צהוב, מסנוור צמח השייך למשפחת המורכבים, פרח פתוח ופעור  המספק אבקה וגם צוף וממנו מפיקים בגרמניה, שמן והוא משבץ את אדמת בוואריה כמו חרוז משובץ בתכשיט. כשהרכבת מפרנקפורט מתקרבת לוירצבורג ומתחילים להראות מורדות הגבעות שהן נראות גם כמורדות אפיק נחל ובסיס לארמון ולטירה החולשת על העיר ועל הנהר. והמורדות האלה, אינם מכוסים בסלע או בצמחיית יער או חורש, אלא בשורות תלולות של גפנים שורות אנכיות כאילו אינן בדרך הטבע. אבל זוהי רק הכניסה אל העיר הציורית המושכת אליה במראה תמים וילדותי. במרכזה כנסיה גותית עתיקה בצבעי פיתוי של אדום ולבן וויטראז"ים מכסים את חלונותיה ופיתחה ככר שוק גדולה ומזרקה ממתכת שפיה אף הוא מפוסל. אל הככר המוקפת בנינים מעוטרים בסגנון בארוק ורוקוקו פולשים בתי קפה קטנים ודוכני מכירת פרחים. קנה המידה של הככר והבנינים הוא כה אינטימי ונעים ומושלם בתואם הצבעים עד שהוא מסגיר "דיסני לנד". משהו על גבול הבלתי אפשרי.

אל תוך המתיקות ונוף הנהר והגשר העתיק המחבר בין גדת הטירה לעיר, לדרך המובילה לקתדרלה המרכזית והמלכותית של העיר, ציר המלכים. אל תוך האגדה שקפאה, מספרת לי חברתי ג. שכל העיר נהרסה במלחמת העולם השניה כשבנות הברית הפציצו את ערי גרמניה ללא הבחנה. העיר נהרסה עד תום ואיתה הכנסייה והיא מוסיפה שכל שאני רואה סביב הוא פרי שחזור קפדני ומדויק. והשחזור בעיני, כמוהו כמו אמירה, היה כלא היה. ובכלל ככל שאני נכנסת לעומק החוויה ה"גרמנית" בעזרת חברי וחברותי, אני מבינה שהעולם נחלק לשניים מה שהיה "לפני המלחמה" ומה שקורה "אחרי המלחמה". יש קו ברור החוצה בין הדברים ובתוכו יש כמה שנים שהן בבחינת שטח חסר פנים. התחלתי להבין שזו מדינה שהזמן נחלק בה ל"לפני" ול"אחרי" וגם המרחב נחלק ל"מזרח" ול"מערב".

תחילתם של הדברים שהנסיעה לגרמניה ובתוכה וירצבורג , שהיא מפגש חוזר עבורי, וברלין שזה היה המפגש הראשון שלי איתה כאילו באופן של פרובוקציה אלוהית במוצאי יום העצמאות כשמאחוריו מקופלים, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה. המשולש ה"לאומי" הזה ישב בעורפי בצאתי וכנראה התפרץ בעובדה שלא היה תואם בין תנועותיי לבין תוכניותיי. דיסוננס חריף בין גופי לנשמתי לבין כוון ההליכה לבין ההתכוונות הפנימית והתבטא בכך שארזתי את המזוודה לימים של אביב קר, רציתי להיות מוכנה לכל האפשר שיבוא. להכין מילון, להכין מחשב. בגד חם בגדים ליום ובגד ללילה, נעל הליכה ואחת לרקוד. לא לוותר על שום הימנעות מתקלה שתקרה בדרכי.

כאשר פתחתי את המזוודה במלון "מריטים" בוירצבורג, מלון הכנס המשקיף לנהר מושא תשוקתי. נפתחה המזוודה ונפתח הסיפור שהכנתי עצמי עבורו למניעות ותקלות והיתי הולכת ביניהן כמו כדור מטלטל בין רגלי שחקנים.
 במשך שלושה ימים התכנסו אנשים מרחבי אירופה  מישראל ופלשתינאים לדבר על "זהויות". המילה האופנתית החודרת לכל מקום. ומסתבר שכאשר מדברים על זהויות, מדברים גם על גבולות וביניהם גם גבולות ה"אני" וה"אתה". על מקומות של חיכוך וקונפליקט.

 הסתבר שהישראלים והפלשתינאים הם בבחינת גלדיאטורים הנאבקים אלה באלה לקול מחיאות הכפיים של הגרמנים. שהחיכוך שריון בשריון יוצר זהות ויוצר מציאות. מי יוותר על החיכוך והאש אם זה הכח היוצר זהות?
הלכתי וקינאתי לאלה שבכחם ובצייתנותם יכלו להקים עיר מעפרה עוצמתם ביכולתם לציית ולהכנס לפעולה עניינית לדכא רגש מסית. בזכות כל אלה, מחאו כפיים סוערות לנאום פוליטי של מוסטפה ברגותי, חבר פרלמנט פלשתינאי. שעשה את דרכו, עד לוירצבורג, עם מצגרת פאוור פוינט, המציגה באופן סטיריאוטיפי ומקומם את מדינת ישראל, כמדינה כובשת, אלימה מיותרת. ארבעים וחמש דקות תמימות הוצגו בזו אחר זו תמונות המציירות את פני כפנים אחרות ואני התלבטתי האם זה מקום השתיקה או זהו מקום הדיבור ולא היה שם איש שיקח על מילותיו אחריות ויאמר דבר שאינו פשטני כספר לילדים בני שנתיים ושלוש אלא יגע במורכבות. המורכבות כשמו של המקום בו אנו חיים. 

(חלק ראשון)