הרב טולנטינו וגרעיני יונים על פני

 

"אם את רוצה לראות את אחד המקומות היפים באירופה שיש בו גם נקודה יהודית, את חייבת לראות את דוברובניק". כך סיכמה בינינו את השיחה, דניאלה חברתי מבלגרד, שהיא גם ביתו של הרב ליהודי יוגוסלביה. "זו עיר עתיקה שנשתמרה בדיוק כפי שהיתה עוד בימי הביניים", המשיכה דניאלה לספר ולשכנע. האמת היא שהייתי עייפה מטיולי בערים היפות של אירופה, שמלבד היותן יפות, תמיד יש בצידן זיכרון יהודי צורב המסתיים בפרשה כואבת מימי המלחמה. לא יכולתי לספר את הרגשתי לדניאלה, שכן אז עלולה הייתי לפגוע ברגשותיה, קשה להתעלם מהאהבה שהיא רוחשת לארץ מולדתה, שהיא כל כך זרה לי

"תוכלי לראות שם גם את בית-הכנסת היהודי, העתיק ביותר באירופה. למחרת עזבתי את בלגרד עיר הבירה, בדרכי לדוברובניק, מרחק יום וחצי נסיעה ברכבת. רגע לפני שעליתי לרכבת מסרה לידי דניאלה ספר קטן ובו מידע לתיירים הבאים לדוברובניק, וכשישבתי כבר בקרון ונפנפתי בעד חלון הרכבת, צעקה לעברי מהרציף: "תמסרי בבקשה דרישת שלום לרב טולנטינו הזקן בדוברובניק".

"מה?" שאלתי, "יש ב"חור" הזה גם רב? למה לא סיפרת לי?"

"זה רב אורתודוכסי, כמו שיש אצלכם בארץ", צעקה לעברי, "כמו שהיו לפני המלחמה. להת…רא..או..תתת."

אכן לא התאכזבתי. היופי המדהים תמיד בצירוף שבין לשון ים החודרת ליבשה, צמחייה עשירה בצבעים ועיר מוקפת חומה. כאילו חזרתי מאות שנים לאחור לימי הביניים כאשר הערים באירופה היו מוקפות חומות גבוהות כערי מבצר, בסמוך לחומה לנמל פעיל החודר לתוך העיר. ואמנם, עבורי הכניסה לעיר הייתה ככניסה אל תוך האגדה.

 משער העיר הקבוע בתוך חומת אבן עתיקה, יוצאת דרך רחבה החוצה את העיר לשניים. דרך מרוצפת אבנים קטנות וחלקות, שרגלי הולכים במשך מאות שנים החליקו והבריקו אותן. משני צידי הדרך – חנויות קטנות ורחובות צרים הנפתחים מצידי הרחוב הראשי. הדרך הובילה לכיכר המרכזית, שבמרכזה מזרקה והיא משתרעת בחזיתה של כנסייה עתיקה, שלה מגדלי פעמונים. הייתה זאת שעת בוקר מוקדמת מאד, שכן כל הלילה נסעתי ברכבת כדי לטייל ולראות את העיר המופלאה הזאת. הכיכר היתה עדיין ריקה מאנשים ואני נהניתי להתבונן בלהקות יונים לבנות ואפורות היורדות לרחבה מצריחי מגדל הפעמונים, מדדות על הרצפות החלקות, ובין טיפות המים הקופצות של המזרקה, וממלאות ברחש ובחיים את כל הכיכר, המדרגות והבתים המקיפים אותה.

"ראשית התיישבותם של היהודים בדורובניק החל מהמאה הי"ד. היהודי הראשון שהגיע לכאן שמו היה דוד מגיסטר והוא הגיע מהאי מלטה בשנת 1368. אחריו הגיע יוסץ אנג"ל שבא לעסוק בדיג, ואחר גירוש ספרד הגיעו לכאן יהודים רבים שהרחיבו את הקהילה והיו בעיקר סוחרים. דוברובניק היתה אז מקום מפגש לדתות, ועדות רבות נפגשו בה, תורכים וונצאינים, רומאים וספרדים, וכנראה שלא היתה הפלייה לרעה בין הדתות השונות, משום שידוע לנו שבשנת 1524 היה יהודי בשם יצחק טרינקי, קונסול מוסמך של קהילת דוברובניק בואלונה (איטליה) ולאחריו מילאו את התפקיד יעקב קאדוטו וזכריה גראציאני, ובשנת 1580 כיהן כאן במישרת קונסול איטלקי, שמואל איראגז…" ובכן על פי השמות היהודיים ניתן להתרשם שהיו כאן שנים של פריחה, ואני התרגשתי מאד לפגישה אפשרית עם יהודי הקהילה ובית הכנסת, וכבר דמיינתי לי איך אספר לחברי על המקום היפה הזה. חציתי את הכיכר ופניתי לסימטה שמנגד, והנה לפני סימטה צרה כרוחב שני חמורים עמוסים ההולכים זה בצד זה. משני צידיה בתים אפורים בני חמש ושש קומות, מהם יוצאות גזוזטראות ישנות מברזל ותריסי עץ רבים מגיפים על חלונות הבוקר. מעל חלל הסימטה נמתחו לרוחבה חבלי כביסה שמהם השתלשלו מגבות, כותנות, ושאר פריטי לבוש. עשיתי מספר צעדים לתוך הסימטה ומדלת שנפתחה מימין יצא איש לקראתי.

שאלתי אותו: "היכן רחוב היהודים?" לאחר היסוס קל אמר : "זה הרחוב".

העזתי ושאלתי שוב: "אולי אתה יודע היכן בית הכנסת של היהודים?" הוא אמר שאינו יודע ומיהר לעלות על אופניו ולהתרחק מהמקום. קצת התפלאתי, בכל הספרים שעיינתי בהם, צויין בית הכנסת כאתר תיירות המומלץ לביקור.

שוב התבוננתי סביב והתחלתי מסתכלת בפתחים, מנסה לזהות אולי מזוזה או שלט עברי מעל משקוף שיהא סימן עבורי. לא ראיתי כל סימן חיצוני, מלבד פתחים סגורים לדירות וחדרי מדרגות. הבנתי שבכל זאת אם זה רחוב היהודים, אז זהו הגטו היהודי. בספר שבידי כתוב: "בראשית המאה הי"ז, רוכזו כל יהודי העיר ברחוב אחד ומיוחד, ועל פי הכללים שנקבעו, מדי ערב עם רדת החשיכה, כאשר נשמעו צלילי פעמוני הכנסייה הסמוכה, ננעלו שערי ה"רחוב המיוחד", והמפתחות הופקדו בלשכת ראש העיר עד צלצולי הפעמונים המבשרים את אשמורת הבוקר. אז גם היו מגיעים פקידי הרשות לפתוח את השערים". עודי מעיינת בספר ומנסה לקשור את הדברים, והנה אשה מבוגרת יורדת במורד הרחוב לקראתי ובידיה שני סלים ריקים. פניתי אליה בשאלה :"אולי את יודעת היכן בית הכנסת של היהודים, או אולי את מקום מושבו של הרב טולנטינו הזקן?" (נהניתי לגלגל את שמו בעל הצליל האיטלקי על לשוני, כאילו היה לי מכר או קרוב ואני אל שמו התוודעתי רק לפני פחות מיממה, מפיה של דניאלה).

האשה חייכה לקראתי, פנתה לאחת הדלתות משמאל לרחוב ודפקה בחוזקה. הודיתי לה ואף אני התחלתי לדפוק, כמנהג המקום. כעבור מספר דקות נפתח אחד התריסים שמעלי, ומישהו שאל :"מי שם?" חשתי נבוכה ובלתי רצויה. בכל זאת עניתי בצעקה, כשראשי משוך כלפי מעלה, ולמעשה איני רואה את האדם שלו אני עונה : "שמי חוה ואני מישראל ומשפחת הרב דנון מבלגרד המליצה לי לראות את בית הכנסת".

לרגע כעסתי על דניאלה שלא הזהירה אותי מאפשרות כזו. כל טעם ויופיה של העיר החל לפוג בעיני מול תחושת העמידה מול דלת סגורה, שאין לדעת אם תיפתח לעברי.

עמדתי בסימטה וחיכיתי למעלה מעשר דקות. לפתע נפתחה הדלת בחריקה ומתוך האפלולית יצאה דמות של ישיש כפוף שעון על מקל. עוד הוא יוצא את פתח הדלת, ולי לא היה ספק שלפני עומד , לא פחות ולא יותר, רבה של קהילת דוברובניק הרב טולנטינו החכם.

הרב הישיש היה לבוש בלבוש המסורתי של רבנים אורתודוכסים. מעיל שחור ארוך יורד על מידותיו, על ראשו מגבעת שחורה ופניו עטורות זקן. בל יהיה קל בעיניכם הדבר, כן למדתי לדעת שבכל המדינה הגדולה ששמה יוגוסלביה, לא נתרו אלא הרב של בלגרד (שאינו דומה במנהגיו לרבנים המסורתיים שאנו מכירים בארץ) והרב טולנטינו הזקן, שיצא ברגע זה מדלת שלפני. כל שאר הרבנים או תלמידי החכמים, הושמדו בשואה.

הרב המשיך בהליכתו, מתעלם לגמרי מברכת השלום שלי. בכל זאת המשכתי בדברי. הצגתי את עצמי והבעתי את רצוני לראות את בית הכנסת העתיק. ואילו הרב הישיש המשיך בצעדיו לכיוון היציאה מהסימטה. לתדהמתי, לפתע הגיחה לעומתו בקול משק כנפיים אדיר, להקה של יונים מיוני הכיכר, וללא כל בושה, כאילו זה הרגלן מימים ימימה, הן ישבו על כתפו, על מגבעתו, על זרועותיו, על מקלו ועל כל איבר שאפשר להניח עליו רגלי יונה. היה זה מראה מוזר ונפלא כאחד. הוא שולח ידו לתוך כיסו ומפזר להם גרעינים וממצמץ בשפתיו קולות משונים, ואלה מלקטות מתוך ידו ולרגליו. רדפתי אחריו, כולי תמהה לפשר התנהגותו, וסקרנותי הולכת וגוברת היכן בית הכנסת ומדוע יסרב לענות לי. לא יכולתי להשלים עם העובדה שהגעתי עד דוברובניק הרחוקה, שעיקר ענייני בה הוא בית כנסת והקהילה, ובכל זאת לא אוכל לראותם.

"כבוד הרב," שוב פניתי, "איך אוכל, ברשותך, לראות את בית הכנסת, ואולי לשוחח איתך מעט?" הרב עצר לשניות קלות מצעידתו, ותוך שהוא פונה לעברי, זרק :"בשבת בבוקר יש בבית הכנסת תפילה. רק אז תוכלי לבא". ניסיתי להסביר שאז אהיה רחוקה כבר מכאן, ורק היום זה אפשר, כמו שכתוב בספר המיועד לתיירים. עודי אומרת את דברי, השליך עלי הרב בכעס רב חופן גרעיני יונים. עוד אני מנסה לעכל את תשובתו ולחפש נימוק משכנע מסוג אחר, והנה מצאתי עצמי מנוקרת על ידי עשרות מקורים ובשתי ידי מנסה להתגונן מפניהם ולנער את הגרעינים שחדרו בין שערותי, בתוך צווארוני ובצווארי.. ומבעד למשק הכנפיים הקרוב לאוזני ולאפי הצלחתי לשמוע את קולו הקוטט מסנן: "בית הכנסת הוא לא מוזיאון. בית כנסת הוא לא מוזיאון. רק בשעת התפילה אפשר להיכנס ולראות". עוד הוא מדבר והוא ממשיך ללכת בצעדיו הכפופים, בדרכו אל מחוץ לסימטה האפלה, כשלהקת יוני כיכר ידידותיות מקיפה אותו בקול משק. נשארתי לעמוד במקום, כולי עלבון, ודמעות אכזבה וכעס בעיני. עמדתי בסימטה עוד דקות ארוכות, מנסה להתאושש, עוקבת בעיני אחר צלליתו הכפופה, שעוד רגע תיעלם לעיקול הסימטה. ניסיתי לנער מבגדי ומפני נוצות זעירות, שרידי גרעינים ולשלשת, שהיו עדים יחידים לעלבוני.

בירכתי את הנוכחים לשלום, הצגתי את עצמי וביקשתי את רשותם להתבונן סביב. דומה שנוכחותי כלל לא הטרידה אותם. האיש מאחורי המכתבה עשה תנועה בידו כמי שמתיר לי להסתכל סביב, אך הם המשיכו בשיחתם.

על פי התיקים המונחים במדפים, הבנתי שאני נמצאת במשרדי הקהילה היהודית של דוברובניק. התקרבתי למפה שעל הקיר והנה זו חסרת גבולות לחלוטין. במבט נוסף גיליתי שרוב ישובי הארץ חסרים, ויפו גדולה מתל אביב. בקצה המפה הבחנתי בתאריך:1919. אם כן, זו מפה התלויה כאן מאז השלטון הבריטי, שנים רבות לפני קום המדינה. על קצה השולחן הגדול הבחנתי בחפץ מוכר שכמעט עורר בי דמעות, קופסא שלא ראיתי כמוה מאז הייתי בכיתה א", קופסת התרמה של הקרן הקיימת, שמידי יום שישי היינו מביאים פרוטה ושרים : "דונם פה ודונם שם רגב אחר רגב.." הסתכלתי סביב וחשבתי :הרי כאן קפא הזמן לפני כחמישים שנה, הרבה לפני קום המדינה, כאשר היתה רוח חדשה מנשבת וקוראת ליהודים לעלות לארץ ישראל, השאירה כאן את רישומה בכמה פריטים משרדיים.

"כמה אנשים מונה הקהילה היהודית בדוברובניק?" שאלתי מתוך סקרנות את הישיש מאוחרי שולחן הכתיבה.

"שבעה גברים מבוגרים ושלוש נשים יש בקהילה".

"היכן בית הכנסת המפורסם של דוברובניק?" הוספתי לשאול.

"בית הכנסת נמצא כאן בבנין מאחורי דלת סמוכה, קיים עוד משנת 1352, ולמרות שאין לנו מניין לתפילה, הוא פתוח מתוך שיגרה בליל שבת ובמועדי ישראל".

"למה הרב טולנטינו לא הסכים לדבר איתי או להראות לי את בית הכנסת?" הוספתי לשאול בסקרנות גוברת ממין השאלות שאין להן תשובות בספרי התיירים.

"הנאצים ימ"ש השמידו הכל. כל משפחתו של הרב הושמדה, מלבדו ומלבד אימו הקשישה, שעל מצבתה כך כתוב…" כאן פנה הישיש לארון ספרים, פתח אותו באיטיות, הוריד מהמדף ספר מספרי הקהילה, פתח בעמוד שהיה מסומן וקרא : "פה תנוח אשת החיל פלורה, אלמנת הרב יעקב טולנטינו, שהתגברה על השואה אשר גרפה את בניה היקרים : משה רפאל, אליגרה רינה ושרה, להישרף על קידוש השם במחנות הריכוז הארורים. נקראה אל על להתחבר אל ילדיה מחמדיה ביום כ"ג תש"ט". סגר הישיש את הספר והחזירו לאיטו לארון.

"עדיין איני מבינה מדוע סירב לשוחח איתי או להראות לי את בית הכנסת?" התעקשתי לקבל תשובה, ועוד דמעות העלבון צורבות את עיני. נדמה היה לי שהישיש החל לאבד את סבלנותו אלי, אך הנה זקן אחר, זה שישב סמוך לדלת הסכים להסביר בצורה די קצרת –רוח.

"תביני, אחרי המלחמה ביוגוסלביה יש שלטון קומוניסטי, אין יותר דת. לא נוצרית ולא כל דת אחרת. כל בתי הכנסת והכנסיות היו למוזיאונים, מלבד זה שלנו. הרב לא מרשה".

הישישים שהחלו להראות לי קצת יותר חביבים, הראו לי את הדלת הסגורה לבית הכנסת שהיה ככניסה לדירה בבניין, ומעל המשקוף התנוססה כתובת מפוארת בעברית, של "שיוויתי".

יצאתי מהבניין ברגשות מעורבים. עדיין נקירות היונים בזרועותיי ועל צווארי, תחושת העלבון לא פגה, אך יחד עם זאת היתה לי תחושת קינאה באיש הכפוף והזקן, שיכול לעמוד מול עולם שלם ולשמור על עיקרון אחד.