חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
אישה שקפאה תנועתה בשדה
(שיר בדיאלוג עם צילום מתמונותיו של פרדריק ברנר)
מתוך מתיחת הידיים לאחור, אל השער, אל הצעיף, אל השדה שנמתח אחריו
ומשיכת החזה בשדיים כבדים הבאים מתוך בד הכותנה אל האדמה אל העולם
כח חזק ממנה מושך את גופה בין לפנים לבין לאחור להיזרע כמו השדה
להתעגל כמו אבני הנחל ההרים
מהם בא הנחל נראה ונבלע אל הסלעים
והיא יודעת שנהרותיה סגורים בגופה
המתפתל לפנים כשולח אבריו אל המים אל השדה ואל ההרים
באותו רגע ממנה נברא הבכי
ומתוכה בקע המעיין
והוא סגור בתוכה המלא עולם
ויוצא בתפילה בשדה מתוך הסמוי בבגדיו
גולה ומתגלה כ"מאוויים הגדולים
שאין להרגיעם".
נחושת עורה בלובן הכותנה
בלובן מי גבים מלבינים לתנועת השמים הנכלאת בתוכם
לתנועת העץ היחיד שמותח ידיו
היה רגע שהייתה בו לבדה כמו בריאת העולם
כשנשק אלוהים פטמותיה
כשירדו ההרים לרגליה
כשיצא מעין מתוכה
ברגע כזה אדמה
להאסף כמו הקיץ
אל בעל השדה
מתוך הכתיבה שלך אני מדמיין את הצילומים הרלוונטיים.
חבל שהם לא מצורפים / משולבים.
אני אוהב את התאורים המינימליסטים
שמכילים הכל.
נהניתי לקרוא.
הצילום מהווה מקור השראה ואפשרות לדיאלוג בין אומנויות. אבל, השיר שמתקבל חייב להיות קודם כל שיר ורצוי שיר טוב. אתה אוהב לצלם?
בנעורי הייתי חובב צילום. הייתה לי מעבדת פיתוח ש/ל. עם השנים זה עבר לי.
לגבי שיר טוב – זה כמו יין: אני לא מייחס שום חשיבות לאריזה, לביקורות, או למחיר שאמור להיות כביכול מדד לאיכות.
הקריטריון היחיד לגבי יין – האם הוא טעים לך או לא. וכך לגבי שירה.
שירייך טעימים לי.
אם שירה מביאה לעירוב חושים, אז כנראה היא גם נובעת ממקום של חושים, חושניות ותודעה.
שטויות. שיר רע הוא שיר רע.