הכני במילים! אך אל נא אל תשתוק (מאמר)

על מה שותקת התקשורת

 

 -" אתה חובש כיפה, נכון?"

 –   כן (נשמע מופתע)

 – כיפה סרוגה?

 –   כן

 – אז אפשר להניח שאתה גם ימני?

–         אני לא חושב שאני ימני (בהיסוס והפתעה)

 

זאת הייתה חלק משיחת בוקר ברשת ב". אני לא זוכרת את נושא הכתבה אך, באותו יום הסתובבתי עם תחושת תסכול על איך השתלט עלינו הסטריאוטיפ, על איך השדרן מתיימר לדעת מה שבודאות אינו יודע. הוא מתיימר לדעת שהוא היודע את מה שבעיניו הוא המובן מאליו ואני, המאזינה האלמונית אמורה לחיות עם ההנחה שלו, שאזרח חופש כיפה סרוגה הוא ממילא "ימני". שהכיפה היא בהכרח מושג סוציולוגי ולא אמוני.

היתה בי התקוממות על הדרך בה כפה השדרן את הנחותיו הבלתי מבוססות על מרואיין וקשר את אמונתו ודעותיו, לעניין דיומא.

אני פותחת עם הדברים הלא מרשימים האלה, כדי לומר משהו על הערנות הנדרשת מחייו של אזרח ישראלי, להיות ביקורתי כלפי מי שבידיו מסור תפקיד המבקר והשומר על הדמוקרטיה מפני השלטון ומפני עצמה. שיחה זו ביטאה עבורי את התחושה שאני הולכת בה זמן רב, שלהיות ישראלי, משמעותו לחיות בערנות מקסימלית לנקודת הקשר והקשב שבין המציאות למילים, ערנות לנאמר לנשתק, לקונטקסט ולסבטקסט. אם חלילה ארפה מהקשב הזה, אתעורר לעולם זר שאיני מכירה.

לאחרונה, הייתה לי הרגשה שהלכתי למקומות של הסח דעת וערנותי ירדה. ובין השאר משום שהעניין שלי בתוכניות הטלוויזיה ומוספי העיתונים הלך וירד עד חוסר עניין. 

 

על השתיקה.

 

מחיינו הפרטיים אנחנו יודעים, בחיי משפחה ובית ובחיי בני זוג, ישנן שתיקות בדיוק סביב הנושאים הכי מתבקשים להתברר ולהיות מדוברים. השתיקה, העדר המילה יש ביכולתם, להעיד כאלף עדים על מקור הכאב.זה הססמוגרף המעיד על מקום רעידת האדמה הבאה. על הליבה שם מתלבה לו בשקט הר געש שברגע לא צפוי ישפוך סביבו לבה רותחת. וכשתהיה ההתפרצות קשה יהיה מאד לצפות את תוצאות ההרס והחורבן שיותיר אחריו. אחת הדוגמאות המקראיות שהן דגם להבנת נושא השתיקה בין בני זוג ולו גם האוהבים ביותר, היא רחל השותקת. שותקת באהבתה ליעקב הנושא את אחותה, שותקת בעלבונה מול אחותה. ושותקת בעלבונה מול אלוהיה המונע ממנה פרי בטן עד רגע ההתפרצות שבו היא מוכנה לבחור במוות מול האפשרות לחיות ללא הד לשתיקתה הנאמנה : "הבה לי בנים ואם אין, מתה אנוכי". 

רחל המשוררת בשיר "שתיקה" קוראת לשתיקה "נטל". כלומר דווקא הדבר שאין לו משקל והוא בלתי נראה, זה שאינו בא לידי ביטוי שאין לו ממש במציאות הוא "נטל" שהאדם נושא . התיקון לנטל:

 

שתיקה

 

בנטל שתיקתך את חיתי דכאת,

בסיף שתיקתך גזרת לבבי.

עודני מחכה מאחורי הפתח,

ודם-שירי פלוט עוד מאדים סביבי.

 

המות הוא דומם. אכן נדום כולנו

כתום, בבוא היום, האורח הקצר:

אך לחיים יש קול וניב להם, ולנו

המיה לניב הזה והד צלול וער.

 

היא מקפיאה אותי, עמה אימת הקבר

את פיה העקום פוערת לבלי חוק.

אני עודני פה—עודני פה—מעבר

הכני במילים! אך אל נא, אל תשתוק!

 

 

 

מה שנאמר בין בני זוג, הוא עניין אוניברסלי. הוא תשתית התקשורת הבינאישית הנושא הלא מדובר ,הוא מקור הכאב, התסכול, הדאגה ואולי גם מחלת העתיד. הדיבור, המילה גם כשהיא קשה, יש בה כוח ריפוי כפי שאומרת רחל המשוררת בעקבות רחל האם "הכני במילים, אך אל נא אל תשתוק" . 

 

הקריאה של רחל, היא עניין מנחה בקריאה ובכתיבה שלי. העיתונות הישראלית , שם מתקיים השיח שהיא המילה הכתובה, היומית והשבועית. היא השתקפות המציאות הישראלית בחיי החולין, בחיי ההווה, המתמשך שלה. היא אמורה לשקף, את החברה, את הרב קוליות, את המחלוקת, את השעה.

ודווקא העיתונות הישראלית שאני רואה עצמי קוראת וכותבת נאמנה בה, היא בוגדנית ו"פוערת את פיה העקום ללא חוק" , היא שותקת על הדברים שבעיני הם הליבה של חיי הפרטיים וחיי החברה הישראלית.

 

אני מודה שקשה לי לגשת לנושא שאינו "מוצק". כלומר איני מתייחסת לדברים קיימים לחוויות ולעובדות, איני מבקרת את העיתונות על טוריה ואתריה אלא כמו בעבודות הפיסול של מיכה אולמן מנסה להאיר את ה"אין" ולהוציא ממנו "יש" וכשיש "יש" לומר עליו שרב ה"אין" שמקיף אותו. אני מודה שהבחירה שלי אישית מאד על הצורך החברתי והתרבותי שאני חווה כישראלית, ואחד המדדים המדויקים שלי, הוא כאב שאני חווה או מזהה אצל נושאי ה"אלם".   

 

 

 

משהו על השתיקה חומה מפנים חומה

והר בתוכה.

 

מזה שמונה שנים אני חיה עם בני משפחתי בירושלים. חזרתי אליה כדי לשתף את בנותי במה שידעתי שזו העיר מרתקת ועשירה בחוויה ובתוכן.עיר בינלאומית באופייה, עיר שיש בה עומק הסטורי עם יופי וקצב מיוחד של הווה. שיש נוכחות למיתי לצד האקטואלי וזה בעיני סוד קסמה של העיר וסוד קיומנו כאן. המתח שבין המיתי לאקטואלי יוצר תפיסת זמן מיוחדת. תפיסת זמן שבה אתה מבין שאתה נושא משך זרעי הזמן מאז אברהם אבינו ועד מלחמת לבנון השניה. שעל המיתר המתוח בין המיתי לאקטואלי יש המוצאים עצמם קרובים יותר לעולמו של אברהם ויש הבטוחים, משא הזמן שייך למוזיאון היכל הספר והם נושאי העת הזאת בלבד ואם אפשר, אז רצוי בonline  .

הגענו בספטמבר 2000 בימים בהם פרצה האינתיפאדה השניה ואז למדנו במו עינינו את השונות של העיר . בהכרזה פוליטית, ירושלים היא ברית ישראל "לנצח" ויש המוסיפים "לנצח נצחים" . עיר שבעשרים השנים האחרונות התפשטה על ההרים סביב שלה כמו אורגניזם רב אברים וזרועות ובכל זאת, הליבה שלו, נשארה סגורה ותושביה חיים בתוך חוויה שהיא "קטנה".

היא עיר תקועה במזרח הרחוק של הארץ הזאת. היא רגע לפני הירידה למדבר יהודה, ליריחו ולשער היוצא מהארץ הלאה. ירושלים היא עיר של עולים לרגל גם אם היא מונה מליון תושבים ויותר. יש לה לב וליבה והם העיר העתיקה והר הבית. הליבה היא זכות קיומה. ברגע שפסקו הצליינים והתיירים, הכה החושך את המלונות ואת חברות הנסיעות ואת מורי הדרך ואת השפים ואת הטבחים וירדו מחירי הדירות וסר קסמה של העיר . האינתיפאדה עברה וחזרו צלינים, עולי רגל ותיירים אל העיר אבל, משהו בה השתנה, חומה בטון אפורה וחדשה מקיפה אותה בפיתולים רכים "כתר" קוצים שהיה לאובייקט מחאה וצילומים המפריד בינה למזרח, בינה לבין תושבי הספר. ה"חומה" או ה"גדר" אינם נושא שבשתיקה, אבל, תהליך הקמתה ממזרח לשדרת הארץ, מרגע ההחלטה ועד הקמתה, הם בחזקת רב הסמוי מן הנגלה. רב הנאלם מן המדובר. החומה, כמו פצע מזוהם בגוף הארץ, מושכת אליה ים של דיבור ומחאה כאילו היא המנותב לשיח ציבורי פוליטי מוגדר "בעד" או "נגד". צילומי החומה מתנוססים באירופה בכל תערוכת צילומים ולאחרונה נוכחתי בכנס בוירצבורג שבגרמניה שם מוסטפה ברגותי בא להרצות ולהציג את העם הפלשתינאי וה"חומה" היתה דוגמנית ראשית .

אבל אני רוצה לשמוע שיח פנימי, חתרני וקשה המתאר את תהליך קבלת ההחלטה ושרטוט התוואי על ההרים והגבעות , מערכת הנימוקים ומי אותו האיש שלא רעדה לו היד כשטייל סביב סביב וקבע גבולות ללא דבר ממשלה וללא משאל עם ואיך קורה שבנושא כה מרכזי התקשורת העיתונות אינה עוקבת שואלת מדי יום על התהליך ומשמעותו הפוליטית והחברתי לכל תושבי הארץ (ולא לערבים בלבד). והיכן אנשי הטבע והסביבה כאשר ההרים נפצעים ובלילות איילות, צבאים, נמיות ותנים אינם יכולות לחצות את ההרים למקורות מים מוכרים. היכן אותו עורך שישלח אחת לשבוע ג"יפ עם צלם וכתב רגיש ללכת בעקבות התוואי לתאר ולעורר את השאלה איך קורה שההחלטה החשובה ביותר מאז הקמת המדינה, והיא ההחלטה על גבול הארץ מהמזרח נעשתה באישון לילה ללא דיון, ללא מפות באדום וכתום ופס סגול או ירוק שיתאר את המחשבה שמאחוריו. מי החליט מהי החצר האחורית של מדינת ישראל. וכמו באגדה מזרחית עתיקה, אותו מלך שכינס את שריו ושלח את קבלניו, ישן שנת מיתה מתוקה והמציאות הנבנית עולה על כל חלום ודמיון הכמוסים לשנתו. 

אותה ליבה , אותו הר הבית שהוא בחינת Axis mundi לדתות המונותיאיסטיות ומקור ונקודת מוצא לדברי אלוהים ולדברי נביאים. הוא המקור לתנועות היסטוריות גדולות. הוא המקום הקבוע ביותר בלמעלה משלושת אלפים שנות עבור היהודים, הר המוריה, המקום בו עקד אברהם את בנו, המקום בו נבנה בית המקדש הראשון והשני, במקום בו החלה ונוצרה ההיסטוריה הפוליטית של היהודים כעם בין עמים. זה היה מקום מותו ותחייתו של יהושע בן יוסף הגלילי שהיה לבן האלוהים. ולא רחוק ממקום צליבתו וקבורתו סמוך מאד לדביר המקודש של בית המקדש, שם עלה מוחמד על סוסו לשמים. כל האינטנסיביות הזאת בליבה של העיר, שהיא מקום חיים ומגורים והיא גם זירה הסטורית של עבר ועתיד.

נושא הר הבית והליבה של ירושלים, היה לנושא שתוק בעיתונות הישראלית. מוקף חומת שתיקה. הוא נידון בעת התלקחויות פוליטיות וערב מערכת בחירות. הוא נחקר על ידי המכון לחקר ירושלים ונתונים חדשים יוצאים מעת לעת לציבוריות הישראלית ובעיני אף מרתקים, הם מוציאים אותה מתחום המיתוס אל הראליה באופן שנותן פרופורציות ואחיזה. העיתונאי נדב שרגאי בעל הספר "הר המריבה-המאבק על הר הבית" ולאחרונה פרסם מסה תחת השם "ירושלים אינה הבעיה, אלא הפתרון". ניתן לציין עוד מסות ומאמרים ומחקרים רבים. אך השאלה היא האם מדוע אין עורך בין מוספי השבת שיעמיד את "הר הבית"| לכתבת שער וישאל את השאלה, מה מושך אל ההר השטוח הזה, באופן שחוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה , מה מקור המשיכה של המרחב המקודש שאינו יורד מבימת התודעה המונותיאיסטיות. בלשון אחרת מהו הסקס אפיל של מיתוס הר הבית ולמה המוסלמים החליטו לא לוותר עליו לטובת מדינה שמעולם לא היתה. מצידי שיצלמו דוגמנית שוודית ערומה למחצה ליד הכניסה לאל אקצה, אם זה מה שיעלה את הנושא לבמה.

 

ירושלים והר הבית, הם ליבה של המחלוקת בינינו לבין הפלשתינאים. זו העיר וזה ההר העומדים במחלוקת בין מזרח למערב. זה מקום ששמו בלבד, יכול לפתוח מלחמה. תמוה בעיני, איך קורה שה location  המרתק ביותר בארץ ובמזרח התיכון, הטעון ביותר, אינו נושא מרכזי בשיח הישראלי.

הפוליטיקאי הישראלי הממוצע ישלב בנאומו "ירושלים שלנו לנצח" ודווקא החיבור לנצח, במקום להעצים את תחושת השייכות מעיד על אי יכולתו למצוא מילים שתתארנה את הקשר המורכב והעמוק לעיר ולליבתה. ולעומתו, המנהיג הפלסטיני משלב בנאומו באותה התלהמות "ירושלים היא בירת פלסטין ואין פתרון בלי ירושלים" . נדמה לי שדווקא המילים של המנהיג הפלסטיני יכולות לצוד את המטרה באופן יעיל יותר בחיבור שלהן לרגש הלאומי ולהגדרה קונקרטית בעוד שהפוליטיקאי הישראלי, נשען על ביטוי שאינו אומר דבר לא בזמן ולא במקום. פשוט מתחמק. ואולי זו בחירה לא מודעת האומרת על העמדה היהודית המסורתית לבחור ולחיות את הגעגוע לעיר ולהר. "הר הבית בידנו" היה לרגע חולף.

יש מקום לפי דעתי, שעיתונות אחראית תעמיד מול הארועים וההחלטות הנמסרות בדיעבד על גבולות הארץ ,על עתידו של האגן הקדוש, על החומה ועל העיר העתיקה, את אנשי הרוח הרואים את המציאות על רבדיה המיתיים והאקטואליים ויתנו ביד הציבור וביד הפוליטיקאים מושגים חדשים ופירושים להבנת ההתרחשות הניתנת בקיטוע וללא מעקב למשך זמן.

 

ארכאולוגיה פוליטית כתחליף לשיחה

 

השיח הישראלי על הר הבית סובב בעיקר סביב הסוגיה הארכאולוגית או הפוליטית אקטואלית. הארכאולוגיה וממצאיה היא כלי מרגש ביצירת הזהות הישראלית ומבטאה את עליונותנו ושייכותנו ככל שנעמיק אל תוך האדמה ואל ציר הזמן. השיח הפוליטי על הר הבית מתקיים בין הוואקף אחראי על הר הבית והמשטרה המייצגת את מדינת ישראל על המתחם. משטרה, מעצם טבעה, היא כלי בעל כוח לשמירת החוק שנקבע על ידי קובעי מדיניות. היא אינה יצוג פוליטי או דתי של מדינת ישראל. אין ביכולתה לקבוע דבר ואין ביכולתו של מפקד אזור ירושלים כלים להבנת ההבדל בין תפישה ריבונית לתפישה תיאולוגית א-זמנית.

ואולי כך מבטאת החברה הישראלית את העדפתה באי פיתוח הנושא כנושא ציבורי.

יש צורך ורצון ל"שקט". שלא תצא בערה מאזור הר הבית, כי אין עדיין שום החלטה או ציפייה תרבותית או מדינית מעתידו של הר הבית וכל עוד זהב המסגד עומר נוצץ בבוקר בשמש העולה מהמזרח ומאדים בזהב מתוק בגווני השקיעה והוא מוקד משיכה לתיירות וצליינות , לא נשפך דם והעולם הערבי לא חוגר חרבות לעלות עליו..אז השיח הישראלי ממשיך לישון והעיתונות אינה מזהה את הסיפור שמתחת לשקט המדומה. הר הבית קבור בתת מודע הקולקטיבי הישראלי ופעיל מאד במודע המוסלמי. 

נכנסתי לגליון 17 של "אתגר" –מגזין פוליטי-תרבותי . כתב עת מקוון ואלה הדברים שמצאתי:

"חופרים את העבר, שוכחים את העתיד" זו בהחלט כותרת טובה להתחלת דיון ולהציג בעיה אופיינית לירושלים אלא, שגם דיון זה מתחיל בסוגיה ארכאולוגית כדי לומר דבר פוליטי. שוורץ מתייחסת ל"חפירה" ולא מעמידה מול ה"שכחה " את הזיכרון. והסיבה היא שהזהות האישית והלאומית של הישראלי בנויה ותלויה ביכולת שלו להכיר את עברו בתנ"ך ומעבר לו. זו העוצמה וזו, החולשה. הביטוי המיידי להנכחת התנ"ך מעבר לספר ולמילים, היא באמצעות הארכאולוגיה שהיא בבחינת מדע המוכיח את אמיתותו של הטכסט המקראי. מול עובדות קשה להתווכח. לפיכך, עושים היהודים (ע"פי שוורץ) מאמץ לחפור ועושה הואקף מאמץ לפגוע באוצרות הארכאולוגיה שהמסגדים בנויים עליהם. הסוגיה הארכאולוגית, המוחשית, החומרית, הייתה למוקד השיח העיתונאי ולא המשמעות שבעצם הצורך המדעי והלאומי לחפור ולדעת.

מיכל שוורץ כמו שתיקת העיתונאים והעורכים, מבקשת להפריד את העבר מההווה לטובת התודעה של הזולת שקוראת את המציאות במושגים אחרים של כוח וריבונות. ברגע שהמציאות אינה נקראת בכלי התודעה הישראלים-יהודיים נותר לאמץ את זווית הראיה של ה"אחר" ואז פוקד אותנו שיתוק אלים הפותח מקום לקבוצות קיצוניות המחפשות דרך לבטא את הכמיהה ה-א זמנית, ה-א פוליטית וממלכתית בתוך מציאות מודרנית וסבוכה.

 

תפיסת הזמן של עיתונאי ומשורר עברי

 

בספרו "השירה והזמן" –דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית (עמ 128-129), מעיד המשורר והעיתונאי חיים גורי "במלאת לי שלושים וחמש שנים, ב"מחצית חיי" כתבתי את 1923-1958 המתחיל כך:

ולא היה לי זמן.

כעת ברור

שלא היה לי זמן.

 

אני האיש שלא היה לו זמן.

——

ולא היה לי זמן. למה? הרי הייתי מליונר של זמן, עשיר כקורח בשנים ובדורות – בן לעם היסטורי בארץ התנ"ך. מניתי את אוצרותיי – היתי עם השופטים הגיבורים מושיעי העם. עם המלכים העושים את הטוב והרע בעיני אדוני, עם המלכים הארציים האלה, הבודדים והטרגיים ועם הנביאים הייתי, עם שלוחי האל, צרובי רצפתו, מבקרי המדינה חסרי הרחמים, גדולי המשוררים מאז ומעולם. ולא חסרו בארצי חכמים ותלמידי חכמים וגאונים, עוקרי ההרים וטוחניהם. ולידם היו קנאים צרודי צעקות, שדבקותם חסרת הספקות עשתה אותם למהמרים מסוכנים, גם למקדשי מוות וחורבן.

אני כבד בזמן, נושא על גבי את משאו. לפעמים בורח ממנו אל עצמי, אל חייתי השבירה החולפת, אל האישי המובהק, עד אשר העידנים האלה קוראים לי אליהם. הם פונים אלי באלימותם הכפייתית והזוכרת ללמדני מי אני ומאין אני בא ולאן עלי ללכת, בדין וחשבון, בארץ הקשה הזאת שבה כל עבר הוא הווה נמשך, עריץ והפכפך , החייב עד כלות לקודמיו הנושים בו, כשם שהוא דמדומי הנה ימים באים ומשיחיות קודחת.

——

לחיות זמן, להיות בבית ראשון ושני ולראות בחורבן, לראות איך "כל הלילה רתחו ימי להבות מעל הר הבית" ולהיעקר מכאן בתוקף עונש שאין איום ממנו, השמור לנבחרים בלבד". (עם השירה והזמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ 128-129)

חיים גורי , כמשורר ואיש רוח, אינו נכנס לשאלת הסוגיה הפוליטית המיידית אבל נותן כלים להגדרת זהותו האישית, כמי שמכילה את כל הזמן וכל הזמנים של הארץ הזאת את עברה לתוך הווה מתמשך ומודע לכובדו של משא ועריצותו,

 

הגילוי הוא אוונגרד – קבוצות חברתיות

 

אנחנו חשים את אובדן ערך יהודי וישראלי שעליו נבנתה מדינת ישראל והוא "הסולידריות" ה"ערבות ההדדית" . היעלמותו של ערך כה מרכזי וחשוב מעידה על התפוררות פנימית, על חולשה וניכור. לדעתי, חלק מהניכור צומח מתוך ההתגדרות הסקטוריאלית שהתקשורת הישראלית אינה מנסה לחדור ולגלות סקרנות כלפי האזרחים השותפים לבית הזה ואינם תושבי רחוב באזל , פרישמן או רמת אביב. שאינם שייכים לברנז"ה של ה"ארץ". לאלה, שעולמם מורכב מחומרים אחרים אך גורלם הישראלי, דומה מאד לזה שלי.

 

בכניסה לכל מסעדה או מבנה ציבורי, עומד שומר או מאבטח ובודק את התיקים של הנכנסים. לפעמים נדמה שתנאי ראשון להתקבל כמאבטח בחברת אבטחה בישראל, היא צבע העור. רצוי שתהיה שחור.

הקופאית או הזבנית בסופרמקרט ובחנויות רשת גדולות, היא בדרך כלל במבטא רוסי, כך גם הלבורנטית והרוקח בקופת חולים. השליח מהסופרמרקט שנכנס לבית עמוס בשקיות ושואל "גיברת איפה לשים את זה". הוא בדרך כלל נער ערבי מבית צפפא או מזרח ירושלים. בעברית עכשווית אומרים היום אלה אנשים "שלא סופרים אותם ממטר". הם נמצאים בדרכנו, נותנים שרות ואינם מקבלים אישור שהם חלק ממרקם החברה הישראלית. הם לא בבתי הכנסת שלנו, מעטים מילדיהם בבתי הספר שלנו. אני לא בטוחה שהזמנו בזמן האחרון משפחה אתיופית למסיבת יום העצמאות או לארוחת השבת.

עיתונות, מטבעה היא סוג של מנהיגות, היא אמורה לראות, לזהות, לגלות לפני כולם את לגונות אי הידיעה את מערות השתיקה. הגילוי הוא אוונגרד. הגילוי הוא סוג של פריצת התודעה הציבורית . אבל נדמה שלא בתוכניות האירוח בטלוויזיה ולא בכתבות עיתונות השבת לא ראיתי באופן משמעותי ושוויוני התעניינות בחייהם, בעולמם, של יחידים מתוך הקהילה אתיופית. הם נכנסים לתודעה בדרך כלל בעקבות רצח בתוך המשפחה או להבדיל, מות חייל במהלך קרב או מלחמה. דרך האובדן, הטרגדיה והשכול נכנסים לתודעה הישראלית סיפורים אישיים של אלה שהם חלק מאתנו ואין להם פנים אישיים. הדבר מעיד יותר מכל על החברה הישראלית, על הסגירות ועל הדרך בה היא מנפיקה כרטיס חבר לאזרחיה, דרך משקלו של הדם.

יש תוכניות אופנה רבות ויש תוכניות העוקבות אחר חיי הסליברטאות הישראלית, יש תוכניות אוכל, אבל, האם יש תוכניות לנושאים חברתיים? האם יש תוכנית הפוגשת את האדם מהפריפריה ולא בימים של תאונה או פיגוע או שביתה על סגירת מפעל תעשיה?

עניין בסיסי בעיני, למצוא בכל תוכנית חדשות מוסף לנושאים חברתיים. בואו נדבר על זה. איך קרה לנו שאנחנו מתחילים להבחין ו"לראות" את ה"אחר" היהודי שבתוכנו רק כאשר הוא "נופל" או "חלל". כלומר, כאשר הוא משלם באופן אישי את מחיר קיומנו כאן וכמו שהלשון העברית מעידה, כאשר הוא משאיר "אין" אז אנחנו מתחילים לראות את ה"יש" שהשאיר אחריו.

 

היה צפוי מעיתונות אחראית שתקדיש מוסף קבוע לנושאים חברתיים הן בטלוויזיה והן בעיתונות (ברדיו קיימת תוכנית מצוינת של מכאל מירו מי שהיה עורך החדשות של הרדיו והיום עיתונאי בנושא רווחה וחברה) שתפר את הכלל המעוות הזה, ותהיה ביקורתית כלפיו ותחפש את הפנים החדשות והמפתיעות שבשולי החברה הישראלית, שתפתח שער כניסה לאלה המצויים בפתחיה לנערים האתיופים בוגרי הצבא שמזוהים עם פרנסת האבטחה, הזולה בפרנסות.

היתי מצפה שהפשוט מהכל יקרה, למצוא מגישת חדשות ממוצא אתיופי במקום הבלונד הנדוש והצפוי כל כך. ההצעה שלי אינה במסגרת "הרב תרבותיות" מושג שיקרי ושטוח בעיני שנועד להימנע ממחשבת עומק. מס שפתיים שאינו מכיר בחברה כמרקם מורכב של אנשים שותפים לאותו מקום ולאותו זמן. לכן, ההתקבלות של אישה צעירה לחזית האיקון הישראלי הייתה פותחת אפשרויות לכתבות דיוקן עליה ומשפחתה וצוער אל החיים בתוכנו בדממה. מוספי סופהשבוע שהם לכאורה, הבמה ליצירת שיח ישראלי משותף הם עבורי מס שאני משלמת להשתתפותי בחלקו של השיח הישראלי שאין לו מקום בחיי או בחיי משפחתי או חברי. דוגמניות צמרת, היו לנושאי כתבות השער של העיתונות היומית המרכזית. לצד הדוגמניות, שהדיוקן שלהן הוא ביטוי של הצד הלא אנושי ולא אישי שבחיי אישה. הן משרתות תהליכים כלכליים שאינן בעולמי. לצידן, יופיעו גיבורי סדרות הריאליטי שממילא איני רואה, אני רק מתבוננת בתופעה ובמקום שהיא תופסת בחברה הישראלית. כוח ההמצאה של המדיום ליצור כוכבים לרגע שאין בהם תוכן או תכונה אלא משרתים את הצורך הבלתי נשלט בעולם בו האנונימיות היא סכנה .

כלומר, כתבות השער מייצגות עולם בדיוני שאין לודבר עם החיים הישראליים.

 

החרדים, הערבים ואני

לחברה החרדית ולמנהיגיה השפעה רבה על החיים בישראל, יש בינינו קווי תפר רגישים העוסקים בסוגיות של גיוס בני ישיבות לצבא, נושאי קצבאות הילדים, שאלות דמוגרפיות ומחלוקות בעניין דמותה הציבורית של השבת. אולם, אזרח ישראלי יודע מעט מאד על אופיים של חיי המשפחה החרדית, על מנגנוני ההגנה שלהם, סדר העדיפויות. מי האנשים מתחת למעילים והכובעים ואיזה חיוך יש מתחת לשער הפנים.

 בשנת 1988, כשאישי ואני רצינו למכור דירת שני חדרים קטנה שהשגנו במשכנתאות כבדות ולנו כבר שנינ ילדים ושלישי בדרך, רצינו לגדול עם כל המשפחה לדירת שלושה חדרים ומכרנו את הדירה לזוג חרדי צעיר שהיה בידם הכסף הנדרש ואני שאלתי "איך? מאיפה? מי משלם?" השניים היו בגיל בו אני רק התגייסתי לצבא. שאלת האיך. איך החברה החרדית מצליחה לקיים את אנשיה, מהו סדר יומו של זוג צעיר ומהי הכלכלה לתוכה הוא נכנס, שאלה ישראלית מאד בעיני בבחינת חלון הצצה לחברה שאני חולקת איתה את חיי רק בעד הסטריאוטיפים וללא מערכת חברתית משווה.

איך מתנהלת חצר חסידית מתוך עדות אישית. החברה החרדית, שהיא סקטוריאלית והיררכית מטבעה שומרת את "קולה" לעצמה. אבל ראוי היה לפרוץ את מחסום הקול ולקבל את דמות האדם. איך נראים נעוריו של איש צעיר בשכונת הר נוף. איך מתגלה צעיר כמנהיג תורני ומי מסמיך אותו? מהו חלומה של אישה צעירה ומהן החרדות שלה. איך מתמודדת אישה בגילי, אם למשפחה ברוכת ילדים עם גיל המעבר. האם יש לו ביטוי? מה תוכנה של "תשוקה" בחברה המוגדרת על ידי מערכות איסורים.

תמהני, איך יתכן שבערוץ הישראלי הציבורי אין מגזין העוסק ב"סיפור" של הרחוב, החדר השוק והבית החרדי.

קבוצה נוספת שאי הידיעה שלי, עולה על הידיעה והיא חלק מהזהות הישראלית שלי ושל עורכי העיתונים והמוספים. במסע שנערך בשנת 2004 ביוזמתו של הכומר הערבי שופאני מנצרת, לאושוויץ, מסע שכלל אזרחים ערבים ויהודים. מסע משותף ללב "הפחד הישראלי". זכיתי להיחשף לראשונה, לשיחה והכרות עם אזרחים ישראלים ערביים (שלא על רקע פוליטי ולא על רקע עימות טלויזיוני), אזרחים כמוני. בורגנים בעלי מקצוע אקדמי שעסוקים כמוני בדאגה לעתיד ילדיהם בתיכון או באוניברסיטה. אנשים ששורשיהם בארץ והם שואלים עצמם על עתידו של המקום הזה. בפועל, העיתונות חושפת את ה"ערבי" ישראלי כשיש ארוע פוליטי, על רקע דעות היכולות להתפרש כבגידה במדינה אבל אין לו פנים של אזרח. של אדם שאפתן בתוך הארץ והחברה המשותפת. האין טבעי מזה שנכיר את הפנים של ה"אחר" הישראלי שהוא גם ה"אני" שלי כאזרח ישראלי ואיך זה קורה שהמפגש המרגש הזה נעשה על רקע ובעקבות אושוויץ כייצוג השואה היהודית.

אני מסיימת את ניסיון ההגדרה שלי את ה"אין" התקשורתי, את השתיקה המכאיבה שמטשטשת את פני הזולת עד שתבוא הצעקה.

 ולא אמרתי דבר על העדרן של תוכניות תרבות בטלוויזיה, את הדפים המעטים והדלים שמקדישה העיתונות היומית לשירה, למסה ולביקורת הספרותית. אין מנהיגות תרבותית החושפת את מה שאנו חשים, שאין יום בו לא נולד כותר חדש בארץ, שהקולנוע הישראלי נמצא בתקופה של התפרצות יצירה והרחבת הנושאים והדורות השותפים לעשייה, שהשירה הישראלית תוססת מתמיד ואין מי שיתאר את תהליך ויחשוף את הפנים בירוחם , במצפה רמון, בנהריה , בתל אביב ובמבשרת ציון. חסר מי שמתאר את המהלך ומי שמציב תזה כדי שתבוא האנטי תזה. על הציר בין המיתי לאקטואלי האליטה האינטלקטואלית נעדרת וחסרת פנים.

 

פרופ" מנחם קליין, שהיה יועצו של