חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
אלה ימים שאיני לעצמי. אני נעוצה בעשר אצבעות בעולם המעשים והתכלית, ועולם הוירטואליה, נראה כאלטרנטיבה בלתי אפשרית. כסוג של גירוי וגרוד בחוסר התואם שבין הדבר להשתקפותו. לפעמים זה נראה כמו מקום חמים לשקר, לבדיה, להדמות כמו מישהו או משהו שהיתי רוצה להיות. כך לפעמים אני מבינה חילופי דברים שאני עוקבת כאן. אמרתי דברים שיש בהם גם ביקורת וגם תהייה וגם אמירה סדוקה על עצמי. אשמח לדעת האם יש שותפים למחשבה.
אל תבקשני לבוא ממך
היה לי פיתוי לשכוח
אם ואב ולהישכח מתוך המובן מאליו
לקום ולרוץ בעקבותיו
בפחד וברצון כאיילה בשדות.
מהבלתי מושג
מהנערג בפשטותו
כמו אייל מטיל צל על מעיין ושותה
ואין אני אלא נסה ונשאת
ואיני מבינה את הבוער
והמבעיר ממנו ומפניו
ומשיבני אל הצל המתמעט
ונמתח משורשי רגליו.
בדיאלוג עם "כתר מלכות" לאבן גבירול.
לא הכל נהיר לי, אבל זה כתוב יפה.
האהבל
אם לך לא נהיר, אז אני איני ברורה. תחילת דברי הם נסיון לומר משהן על התסכול מהמדיום הזה וחלקו השני הוא דווקא דיאלוג עם שירת אבן גבירול, תפילה מזמן נועז מאד אבל טרום טכנולוגי. רק כאן אםשר לאחד עולמות וגם להביע תסכול