בית על מפרשי אי הודאות

היום שחיכיתי לו וברחתי ממנו, בא. בזמן הזה, יום שאני מחכה לו , או שהוא מסומן בכרטיס טיסה , או הזמנה למקום אחר, או שהוא מגיע כדי לחתום בו או להיחתם.

אותו בוקר, כלומר אתמול, יצאנו באופן חגיגי למשרדה של עו"ד אורנה , שבחודשים האחרונים היתה הנמענת לרוב שיחות הטלפון שלי. היא הובילה אותי במסדרונות מנהל מקרקעי ישראל, הטאבו, בית המשפט, כמי שמוביל עוור בשבילי יער או כרך זר. 

לבשתי שמלת כותנה קיצית שקניתי מרחוב ריבולי בפאריס. שמלה שרציתי להפתיע בה את ידיד בצאתנו לסרט בערב או, לארוחה רומנטית על שפת הים. אבל, רגע לפני שיצאנו לעיר המזיעה בשפלה, שלפתי אותה מהארון בתירוץ מחץ שאירוע חתימה הוא ראוי לשמלה והשמלה ראויה לו.

אני וילדי נסענו לחתום על מכירת הבית שלנו. בית קטן עם גינה וחניה. בית בורגני בעיר בינונית. שלושה חדרי שינה וחדר מגורים היוצא למרפסת ולגינה . בגינה שתלתי דשא ועץ לימון עוד בטרם הסתימה הבניה.

זכרתי איך, בבית עמדתי למכור בעוד שעה קלה, הטבעתי חותם אישי למורת רוחו של הקבלן, שעה שביקשתי ממנו לשלב אריחי קרמיקה ארמנית שהבאתי מויה דלרוזה בעיר העתיקה. בשירותים, באמבטיה ובמטבח ובמיוחד הקפדתי איתו בחדר האמבטיה של חדר השינה של ההורים. ההורים, היינו אנחנו. באריחים מצוירים שריגי גפן, פרחים אקזוטיים מארץ רחוקה וכמה עצי יער שביניהם רצות איילות לבנות צוואר ויש אחת מיוחדת העוצרת ומביטה לאחור בתנועת ערגה שאותה אהבתי מכל. זו היתה חתימתי האישית על הבית הצנוע שמרצפותיו אינן קרמיקה והמטבח סטנדרטי ורק האריחים דיברו מהקירות.

 

אז ראינו בעיני רוחנו את המשפחה הקטנה משתרגת ושולחת שורשים בתוך הבית. כל ילד ומיטתו. כל אחד והפינה לשולחן כתיבה ולספריה. שולחן האוכל לשבתות ולחגים וארונות הספרים סביב סביב לחלל המרכזי. ראינו בעיני רוחנו את הבנות משחקות בחצר, גיגיות מים וברווזים מפוזרים בדשא. במרפסת העורפית לצילו של הלימון סעודות שבת בקיץ ובירה עם חברים.

החדר שלפני ולפנים הבית, חדר השינה שנקרא יחידת הורים, יחידה לעצמנו, שם שמרתי גומחה לשולחן עבודה צנוע ומחשב ובעיקר תכננתי תאורה מיוחדת המשתנה בין היום ללילה.

 

בחדרה של עו"ד אורנה, חדר פונקציונלי, שבמרכזו מחשב עם מסך פלאזמה גדול ותיקים מסודרים לאורך המדפים ולאורך הקירות. על הקיר, תלויות תמונות משפחתיות של בעלה וילדיה הקטנים. ישבנו מולה בחצי גורן, אני וילדי והקונה עם אישתו הצעירה ותינוקת בת חמישה חודשים המנפנפת ברגליה היחפות מתוך העגלה לשמיים. משא ומתן ארוך וממושך הסתיים ביני לבין האיש הצעיר הנמרץ והחייכן ואישתו, שהיתה דמות חסרת זהות התגלתה לי ברגע החתימה.

בדרכי לעו"ד אורנה ברכו אותי אימי ואחותי ושאר בני משפחה ב"מזל טוב". כאילו היתה זו לידה או חתונה. ואילו אני, עם כל ברכה, נצרבו עיני בדמעות, התנצלתי שאני רגישה לאור. כך הסברתי את האודם שפרץ מתוך מסגרת העין, את עיגולי הזיעה שהכתימו את שמלת הכותנה החדשה

 

באנו לחתום. כלומר, לסגור ולפתוח. מישהו נסגרה על פניו הדלת ומישהו אחר יפתח. התבוננתי באישה הצעירה המטפלת בתינוקת בלבו של משרד משמים, משקה אותה מתוך בקבוק ובה בשעה מתבוננת סביבה ואינה יורדת לפרטים. משהו בפניה מבוהל . היא מודאגת מתאריך הכניסה לבית, הדירה לא תעמוד לרשותה לפני אוגוסט והיא תכננה לשבור קירות, להרים מרצפות ולהחליף לקרמיקה מודרנית ולהוריד מהאמבטיה את הציפוי ולהחליף לאריחים מקרמיקה איטלקית עם גלזורה בחום וכתום. היה בפניה כעס, על בעלה שלא הקפיד בעניין ולא יידע אותה. הוא כינס את פניו אל התינוקת , אל תוך העגלה , העווה אליה את פניו וצקצק בלשון . הוא התעלם מכעסה כמי שנושא אשמה מוצדקת כלפיה, אבל פעל לבדו

ומנע ממנה ידיעת הקשיים שבעסקה. הוא שקע את פניו בצווארה של התינוקת ונשף בה וחיכה לתגובתה הצוחקת.

צפיתי בה ורציתי להאציל מידיעתי ולומר לה, שאין טעם בכעס, כי דברים גדולים מוליכים דברים קטנים. כי היא ובתה ובניה הגדולים מצויים בכיס של אושר. וזה, הכיס הזה כולו תעתועים. מתמלא ומתרוקן בדרכו שלו . אמרתי לה הקפידי על החתימות, יש רגע שיוצאת הרוח מהדברים ומוטלים בית ומיטה, וארון פתוח דלתות ומראה עקומה על הקיר, ומברשת בגדים שיצאה ממקומה ומוטלת בפרוזדור כמו עניין לא סגור . צרור מפתחות מונח על שולחן והוא זיכרון לדלתות שהיו ואינן ואין להשליך מחשש ניקמת השכחה. בחדר הילדים, שמיכת ילדים מצויירת מוטלת ובובה ערומה ללא זרועות לכאורה עייפו מהמשחק והשאירו אחריהם הכל, כי רק ילדים יודעים שיש מי שבא אחריהם ואוסף למקומם חפצים.

 

ראיתי אתמול בחדרה של עו"ד אורנה את החתימות מסתדרות בשורה אלה מול אלה. אלה ההולכים ואלה הבאים אל תוך החדרים מישהו יפליג מכאן במפרשי אי הודאות.