חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
המוות נושא אלי קשב
1.
המילים שמתחת לאגם הקפוא
והמים שחותרים מתחת לקרח
אינם משאירים סימנים
ציפור מקומית מעל שדות לבנים
ומוצאת עניין לקרוא לו
לשאר הציפורים
בתוך השהות המדומה ראינו
זרמים נסתרים
שאתה הולך לקראתם מכוח
הקשב ואני הזרה יכולה
לפגוש רק בנפלא
המבקש להתפרש
צליינית למקומות של פליאה
הקולות הדקים של ציפורי
כף היד כל ענף הוא
מנחת קו התו
לקולן
2.
ציפורים שלא ידעת
קוראות בשלג
ואחרות נוחתות בצמרות
עירומות אבל הקריאה נשמעת
ומכנסת אליה את כל הלבד שבחוץ
כשהעולם מכוסה בשמיכה
וריח עצים מבוערים באוויר
משהו בנקפא קשוב
העננים מושכים את העצים
לשלוח שורשים למעלה ולהעלם
בתוך האלוהי המחפש
להפיג את חוד הצורה
בכל זה אני מחפשת את המקום
שיוציא ממני תיבה
ועוד תיבה לתפילה
אולי אוציא אל הקשב
את מה שקפא
3.
ביני לביני אני אומרת שזה זמן, לא יכולתי לכתוב מתוך התבוננות וקשב רק גלים שיצאו מהגוף הולידו מילים לעולם. רק תנועות שנשלחו מרגלי הביאו תמונות לעיני. האם יכול להיות רגע שאת רואה את החרצן מתגלען בתוך הענב או ניצן שפורץ מתוך הענף או זרעים המתמלאים בקמה להבשיל לקציר. מתי תראי את כל הנפלא המסתתר הזה. ביני לביני אני חשודה בתנועה שמוליכה למילה. כמו זרע מזן אחר.
"המוות נושא אלי קשב" זה חזק
חזק גם עלי, המוות והקשב. למי עניתי?