יפו איסטנבול יפו

פרק נוסף מתוך הנובלה "סיפור תורכי" , שאת הפרק השני, בשם"ילובה" פרסמתי לפני כמה ימים. הסיפור מודולרי באופיו. לכן חתכתי והבאתי מבלי להתחשב ברצפים.  

פרק ד

 

התבוננתי בדייגים היוצאים אל הים. בסירות דייג פשוטות שמה שמבדיל בינן לבין הסירות מאז ימי קליאופטרה זה המנוע הזעיר. זו תנועה של צללית אל תוך הבוהק של השקיעה והתמונה הזאת עם התנועה הזאת לא מפסיקה להפעים אותי. ביטחונם של היוצאים שישובו עם הציד. שוב הוצאתי את המצלמה וצילמתי בעד חלון המסעדה את צלליות סירות הדייג הנעלמות אל תוך החלמון הענק. חשבתי לעצמי עד כמה שחוקה התמונה הזאת ועד כמה אינה מפסיקה להשפיע עלי ועל געגועי. בין יפו לאיסטנבול ממשיך בשבילי דיאלוג. כל עוד ימשיכו לתת בכל סוף ארוחה צלחת בקלאווה נוטפת דבש לקינוח, הכיבוש התורכי לא נגמר. כתבתי לעצמי בהומור פרטי. עברו למעלה משנתיים ואותם שלושה ימי מפגש ראשוניים כל כך בהירים בתוכי. העלתי מתוך המחשב כמה מתמונות הטיול ובעיקר התערבתי על הצילום שצילמתי מתוך בית קפה שהוא גם בית מאפה.

 

לאחר השיחה הטלפונית, חזר אלי כאיש אחר. היה קשה לו לחזור אלי. אל הטיול. הדברים נעשו בהיסח הדעת. לפתע תוך טעות שעשה בחיפוש אחר מוסיקה, יצחק הפעיל קלטת שנשמעו מתוכה שירי ארץ ישראל. שירה בציבור מונחת אך בדרך שאינה נשמעת לי כשירה מקצועית. רצה להחליף ובקשתי שישאיר. אנחנו נוסעים מתוך העיר ההרוסה שרעש עבר אותה ורבעים שלמים היו לשלדי בתים קלופים לעבר כביש ראשי בתורכיה ואני שומעת "פה בארץ חמדת אבות" או "חורשת האיקליפטוס הגשר , הסירה" וקול נשי אחד מתגבר על כל הקולות ומוביל את השירה בביטחון. הישראליות הגרעינית הזאת הבלתי ניתנת להעברה או לחיקוי הממה אותי. היה נדמה לי ששם בערב ההוא יש קצה משורש נשמתו של האיש התלוש הזה שאימץ לו מקום אחר לבית.

 התאספנו כל החברה מהגרעין , שהיינו אחר כך בקיבוץ, לשיר ביחד לזכרו של חבר שנפל.

מזמן לא היתי נוכחת באירוע כזה. אמרתי לו.

זה מה שאוהבים החברה ואת זה הם עושים הכי טוב. אמר

הם לקחו אתת הקלטה מהערב הזה , צרבו אותה וכל אחד קיבל עותק לעצמו. מזכרת.

ומי האישה שמובילה את השירים? שאלתי

היא אחת החברות שמיטיבה לשיר , מנגנת באקורדיון , לא מזייפת ויודעת את המילים.שמה ענת והיא אישתי במקרה. אמר וחייך. 

אז ענת היא מסמר של מסיבות, אמרתי.

כן, היא מוכשרת. היא שרה יפה, היא מציירת טוב מאד ,היא יודעת שפות כשהיא רוצה היא גם מורה טובה מאד.

הודיתי לו בליבי שאמר רק מילים טובות על האישה שהשאיר מאחור.

 

מאותו רגע הנסיעה הייתה כמו קווים מרוסקים. עצרנו בבית קפה שהוא גם קונדיטוריה לשתות תה תורכי

ושוב חדר טלפון מהארץ.הספקתי לשמוע בעודו מתרחק ממני

איפה אתה? מה פתאום ביום ראשון אתה נוסע למזרח?

אתה לא לבד.

למה אתה לא עונה לי לטלפון

 

 יצחק התרחק ויצא כדי לענות. וראיתי אותו מעבר לחלון הראווה מנפנף בידיים, עונה , אולי מתנצל.

התבוננתי בו מפנים החנות. ביני לבינו הפרידו שני שולחנות וכסאות ולפני חלון הראווה היו שני מדפים שפניהם לחלון עליהם מונחים לחמים ועוגות בתערוכה מסודרת היטב על פי גדלים וטעמים. הוצאתי את המצלמה וצילמתי אותו, צללית נעה הלוך ושוב ומדברת אל שפופרת מעבר לצלליות וריחות הלחם. מאז אני חוזרת אל התמונה הזאת בתסכול ובאהבה. בשובי הביתה לאחר מסעי , טיפלתי מעט בתמונה באמצעות הפוטושופ והעמקתי את הקונטרסט בין הפנים לחוץ. שלחתי שלוש תמונות לתחרות של מגזין צילום. ומתוך השלוש זו נבחרה להתחרות. ולבסוף פורסמה רק בין המומלצות. גם זה שימח אותי למדי. וחשבתי שמה שאיני מצליחה להשיג בציור אני מנסה להגיע אליו באמצעות הצילום. עוד לא ידעתי להגדיר מה בדיוק אבל, היתי בדרך אליו.

לאחר כמה דקות נכנס , מתנצל שאישתו התקשרה שוב בטוענה חדשה.

למה אתה לא סוגר את הטלפון?

שאלתי את השאלה המתבקשת ומיד הצטערתי. מתוכה אפשר היה להבין את תחינתי למעט קשב ופרטיות. השאלה הזאת יצאה מתוכי לא בקלות, היה בה מידה של התערבות וביקורת על מעשיו ולמרות שנשמעה שאלה פרקטית לחלוטין, היה בה הבעת משאלה שחשפה גם אותי.

חשתי את כאבה של אותה אישה המתייסרת בגעגועים ומנסה בכל כוחה להישאר בתמונה. למרות האמפתיה שחשתי אליה, באותו רגע היא הייתה לי אויבת. לזמן שלי, לקשר ולקשב. רציתי שכשם שאני מחקתי את הצלליות שמעבר לכתפי. טשטשתי ומחקתי מהחלל המקיף אותי, יעשה גם הוא זאת בעבורי. הרי אינו מאמין לרגע שבאתי כמו תמונה מבוימת היטב במצלמת סטיל של סטודיו.

אבל, הוא לא הראה שום יכולת ניתוק מהסיפור שמקיף אותו. הניתוק היחיד היה המרחק. כך נראה לי וכך גם טעיתי.

נתקענו בפקק של מוצאי שבת. נראה היה שכל איסטנבול על הכביש זורמת ממזרח למערב. הקשבנו שוב לדיסק החדש של שלמה ארצי ,יצחק ידע את כל המילים לשירים. אמרתי לו שיש לי בתיק דיסק שקניתי באיסתקלאל , של זמר תורכי שאני מאד אוהבת. זמר ששר שירים מתוך המסורת הסופית ואני נוהגת להקשיב לו הרבה בעיקר כשאני מציירת. שמתי את דהדה אפנדי והקשבנו בשתיקה איני יודעת מדוע, חשבתי שזאת הייתה טעות. זה לא היה מתפקידי להציע חומר תורכי, מקומי. הוא הכיר את דהדה אפנדי אך לא הגיב אליו.

יצחק רכן לעבר תא הכפפות שהיה עמוס בדיסקים ושלף את הדיסק העליון מכולם ובזמן שהכניס דיסק של זמרת תורכיה שלא הכרתי אמר: אני לא אוהב מוסיקה דתית. ובמיוחד לא דתית מוסלמית. זה מונוטוני מדי בשבילי.

הזמרת התורכיה ששרה שירי אהבה. יא חביבייייייי התפזר באויר האוטו. 

היה טלפון נוסף, הפעם באנגלית, הוא קטע אותו והבטיח לחזור מאוחר יותר. אני מתחילה כבר להסתגל לאיזו אינטונאציה בדיבור המצליחה לחתוך את האוויר, בין נוכחותי פה לבין העולם המלא קולות, חלקם נשיים המנסה לחדור למרחב האינטימי.

 

עצרתי את הכתיבה כדי לצלם את הים המחשיך והאורות הבודדים החודרים לתוכו מהחוף. התמונה קלטה דרך האור השב את רטט המים. רישום דק של קוים מתעקלים. זכרתי את הוראות המורה לצילום שהופנמו בי היטב. צילום זה לא רק אינפורמציה, זהו פרט שהוצא מתוך מכלול כדי להיות שלם לעצמו.

 

הגענו לביתו , שקלט אותנו ברכות אל תוכו. המטבח הגיב מהר בכוס קפה תורכי וחיממנו לחם עם גבינות וירקות חתוכים באופן גס. שפכתי כמה טיפות שמן זית מלח ולימון הוספתי זיתים דשנים בשחור הקרוב לסגול וחתיכות מגבינת עזים מלוחה. ואכלנו מול חדשות הטלוויזיה. הייתה לי הרגשה שיצחק מחזיק בידו מסגרת תמונה ריקה המאפשרת לי להיכנס לתוכה ללא קושי. להשתלב בתוך הנוחות לנוחיותי. המבנה, השגרה, קיימים. הוא שומר עליהם ואינו מזיז את המסגרת.

תוכנה של התמונה, מה שקורה בינינו, איני מבינה עדיין מי הבמאי. מהם חוקי ההתרחשות. מה מידת ההשפעה שלי על הדברים… לא ידעתי.

לאחר החדשות הגיע אל הסלון התורכי הפתוח למראה הבוספורוס והגשר בעל התנועה האינסופית מבזק על פיגוע בירושלים. באוטובוס מס 2 . מוצאי שבת בשכונה חרדית . הרגשתי איך הדופק שלי מואץ. אירוע כזה אמור לקרוע אותי מתוך המסגרת שנפלתי לתוכה אבל, אני אוחזת במסגרת ומבקשת שלא תיפרע. התפללתי בליבי שהקב"ה ייתן לי עוד יומיים של חסד, של שקט, של רצף עם עצמי.

אותו קב"ה שמרדתי בו בבואי לכאן והתמסרתי לזמן של זולתי, לימיו ולאורח חייו. כמו הדייגים יצאתי עם ערב אל הים, לחפש בו את מה שייתן לי מתוכו , את הצפוי והבלתי צפוי כדי לשוב עם שללי אל החוף. חוף שגם אם הוא ריק, הוא מקום לעגון בו. אירועי הפיגוע חלחלו אל תוכנו. דיברנו מה שדיברנו ובעיקר שתקנו כשהבנו שבין הנפגעים ילדים רבים.

 

עוד לא היה מאוחר מספיק כדי להיכנס למיטה ויצחק המליץ לצפות יחד בסרט של הבמאי הספרדי האהוב עלי שלאלמודובר, avlar con Elle. שוחחנו על רקע הסרט אמרתי לו שראיתי את הסרט עם צאתו למסכים וחשבתי שזה סרט שהוא נקודת תפנית בקולנוע.

צחק "את לא יכולה סתם ליהנות מהסרט?"

לא. אלמדובר עשה הכל כדי שהסרט ידבר אלי בכמה מישורם ותמונות הסרט כל אחת בפני עצמה חזקות עלי מכל. שמת לב שכמעט כל הצילומים נעשים מעבר לדלת או מעבר לחלון? מישהו או המצלמה מתבוננים באירוע שמתרחש מעבר לדלת פתוחה או מעבר לחלון כשהגיבורים אינם מודעים לזה… וכל מילה היא סיפור או מטאפורה.. הוא עושה קולנוע ספרותי מודע מאד. נבוכותי פתאום מההרצאה שזרמה לי מהפה.

אמר, אולי. אני לא מבין בזה הרבה אבל, אני אוהב את הסרט ובעיקר את המוסיקה של הפס קול.

עניתי לו שזו הוכחה נוספת לכך שהסרט פועל בכל המישורים אבל, יצחק, נרדם.

 

הוא נרדם כשראשו נשמט על מסעד הספה. קמתי ופיניתי את שאריות האוכל למטבח ושתיתי את שארית כוס היין שלי , רציתי שראשי יחל במחול הניתוק הפנימי. התסכול שליווה את היום החל להתגבר עלי.

שאלתי את עצמי מה יהיה עם הלילה הזה. לילה שני מתוך שלושה לילות בלבד.שכל כך נהניתי מהטיול מהנוף ובעיקר מהשיחה שקלחה בכנות וביופי משל עצמה. שאולי גם ההפרעות שהיו הן חלק מהדמות ועלי לקבל אותן.

חשבתי על הצללית שליוותה אותי שלא הייתה מאפשרת לי לשתות את היין לבד, ונותנת לו לסעור עלי עד מחצית הלילה.

עודי מנקה את הכלים במטבח ותוהה האם להעיר את יצחק ולהזמינו למיטה, לשינה . או אולי להעירו להמשך צפייה כשהמוסיקה של  palombaממלאה את הבית. אל תוך המוסיקה חדר קול זר, קולו של הטלפון הנייד שמצלצל בחדר העבודה. הטלפון צלצל וצלצל בעיקשות רבה. צלצול ארוך של מי שמחכה שבעל הטלפון ייכנע ויענה. שוב הרגשתי שכוחות חיצוניים מתנכלים לחדור לתוך הזמן שלי. לתוך המרחב שבו יכולים להתחולל דברים ביני לבינו. לידי שכב גבר ואני התגעגעתי למגע גוף. למגע בטן בבטן. ניגשתי לחדר הנחתי את הטלפון מתחת לחולצה שנזרקה על מסעד הכסא, התכוונתי לחנוק את קולו, את נוכחותו וסגרתי את הדלת. מעבר לדלת שמעתי את הטלפון המשיך בצלצול עד שפסק. נשמתי לרווחה ופניתי לסלון לראות האם המשיך בשנתו או ששם לב לדרמה שהתחוללה ביני לבין אישה שאיני יכולה לקרוא לה זרה. מאחר ואני , למרות שאני משתלבת בנוף הבית, אני כנראה זרה ממנה.

ראשו של יצחק היה מונח על מסעד הספה בשלוות שינה גמורה. לא ידעתי נפשי האם שמחתי לקראת שנתו המתנתקת ממני או ששמחתי משום שכך הדפתי פלישה חיצונית, ללא התערבותו. עודי חושבת שת מחשבותיי

הצלצול מתוך חדר העבודה התחדש. באותו ערב ספרתי חמש פעמים גלי צלצול מתמשך ועיקש שאיים לחדור לתוך עולמי ואני שמרתי על השינה שלו ועל הנוכחות שלי.

 לאחר שהתקלחתי והכנתי ליד המיטה פירות וערק שמצאתי במטבח וגם ספר . יצאתי אל המרפסת לראות את הבוספורוס זורם בלילה. את אורות הגשר הדולקים ומשתקפים עד כי מהמקום בו עמדתי לא ידעתי להבחין מהם האורות ומהן ההשתקפויות. הכל התאחד למראה מופלא. את העושר המופלא הזה הציור אינו יכול לנצח. זו התנועה האינסופית.

ליפו, לעומת זאת אין שתי גדות, יש חוף אחד ומולו הנצח. רשמתי בפנקס שמלווה אותי מאז אותו לילה.

מאז החלטתי לעשות מעשה נאזים היקמת ולכתוב בסדר את האירועים.

נכנסתי לסלון ברגע שבסרט התרחשה הסצנה של סרט בתוך סרט. גיבור הסרט המטפל בנערה היפה והישנה את שנת התרדמת שלה. צופה בסרט אנימציה בו דמות זעירה נכנסת אל בין רגליה של אישה גדולה נכנס אל בין שער ערוותה ולתוך גופה ומשוטט. זה הסרט המצוייר שהביא את הגיבור למחשבה שאם ישכב עם אהובת נפשו הנרדמת, יעיר אותה לחיים. ואחר כך, אומנם כך יעשה , מעשה שבעיניו יהיה מעשה אהבה ומתן חיים חדשים יתפרש על ידי אחרים כאונס אישה חסרת אונים. חשבתי לעצמי שהפוך, זה לא יכול לקרות. אישה אינה יכולה להעיר גבר בתרדמת בעזרת חדירה לגופו. אישה יכולה בכל תנאי כמעט לתת את עצמה ומעצמה , וגבר, ללא תנאים מתאימים, כמו רעב למשל, או סתם חום של שפעת , לא יתפקד באופן מיני.

הערתי את יצחק ואמרתי לו:

מה דעתך לבוא למיטה? יהיה לך הרבה יותר נעים לישון שם.

התנהגתי כמו שהתנהגתי עשרות פעמים עם בעלי לשעבר וכמו אלפי נשים המוציאות את בעליהן מתנומת הספה מול הטלוויזיה לעבר המיטה המשותפת לשנת לילה. היה בזה משהו שלם ומרגיע, כמו הרגל. כאילו יש בנו משהו כושר להתרגל זה לזו ומצד שני, התסכול אחז בגרוני. יצחק נכנס למיטה תוך שהוא מוריד מעליו את בגדיו עד עירום מלא ונכנס מייד לשינה ואני היתי קרובה לבכי.

בחדר הסמוך למרות השעה המאוחרת, הצלצול התחדש והתפללתי שלא ישמע את הצלצול הזה. מכל התפילות, דווקא תפילתי זו התקבלה כמו שלא שמע אותי, לא שמע את הטלפון, את צעקתה של האישה מהעבר השני הסתכלתי באוסף התמרוקים , הבשמים והצנצנות שהיה מונח על השידה. הדלקתי את מנורת הקריאה ושקעתי בספר לאחר כל פרק נגסתי לאיטי בתאנה בשרנית ומתוקה. נהניתי מנעיצת השיניים ומהמיץ המתוק שליטף אותי. וחומרי הקריאה הקשים שבחרתי להביא איתי, קראתי את הביוגרפיה של נאזים היקמת ותרגומים נוספים לשיריו. קראתי והמחשבות שלי נדדו למחוזות אחרים. ראיתי את האישה הטרובאדורית נכנסת לחליפה הצרה והמצועצעת של לוחמי השוורים, לובשת דמות גבר כדי לזכות באהבת גבר ומביאה למות גופה. האישה שמפחדת מנחש שנכנס למטבח אבל עומדת מול קרני שור במשקל טון. ונאזים היקמת ישב שמונה עשרה שנים בכלא בעבור אמונתו הפוליטית ולרגע לא חשש שאין אישה אוהבת עבורו מעבר לחומות.אהבת אישה היה האוויר שנשם שם.

ב-22 בספטמבר 1945 הוא כתב:

אני כותב ספר,

אני שומע שיר

אני אוכל את לחמי

אני עובד

אני עובד ואת יושבת וצופה בי.

את שהנך בכל מקום וההווה הנצחי שלי

איננו יכולים להקשיב אחד לקולו של השני:

הייתה לי הרגשה שהגבריות של נאזים היקמת מובנת לי. כמו גשם, כמו ים, כמו תפוחים וכמו כוכב.יכולתי להיות אלמנת הקש שלו. ועל זה עלי לדבר בהרצאה מלומדת בעוד יומיים. גבריות השומרת על שפמה ואינה מצפה להדדיות אלא, להיענות של האישה. להיותה שם מחכה ומפנקת.

הסתכלתי בקולאז" בו היתי נתונה ולא האמנתי, אני שוכבת לצידו של גבר עירום שאינו חש בנוכחותי, כמו הגבר העירום של לושיין פרויד השוכב לצידה של אישה שפניה לצידו האחר של החדר. כל אחד סגור בתוך העירום שלו.בתוך הבשר שלו.   ברור לי שאיסטנבול טובה אלי, בין השאר משום שאני דורכת על אדמה ללא זיכרונות של מוות. ללא זיכרון של ארובות ורכבות. היא נותנת לי חופש תנועה פנימית לראות את הדברים כמו שהם מבלי להריח את העשן ולהקשיב לאדמה שהיא בית קברות. רציתי לשתף אותו במחשבות הלילה שלי, שעה שהוא ישן. היה לי טעם מתוק מריר בפה. שתיתי עוד כוסית מהעראק שהנחתי בראשיתו של הערב ליד המיטה. ונרדמתי.

אבל, הלילה היה לי מלא הפתעות בחוסר התנועה שבו והפתעה הגדולה מכולן, עוד חיכתה לי לבוקר. 

 

הלילה כבר ירד על יפו ועל המסעדה. זוגות ורביעיות נכנסו למסעדה לתוך החום של הערב הימתיכוני. ואני ממשיכה לתפוס מקום ליד החלון , שולחן שהמלצרים רומזים ברמזי רמזים שהוא יקר להם מאד. אבל, אני

מקשיבה רק לעצמי וממשיכה לשתות כוס אחר כוס ולכתוב.

איני יכולה להיות במאית טובה. התרחישים אינם נשמעים לי ודבר נכנס לתוך דבר. עולמי הפנימי גולש לתוך האירועים ואף אחת מהדמויות אינה דמות עגולה וגלויה. חשבתי שקו המכחול הגועש והסוער של סוטין מתאים לי יותר. אני נכנסת בטעות לתרחיש של אחר ואין לי חלק ביצירה מלבד היותי בה. אמרתי לעצמי וכיביתי את המחשב כדי לצאת אל הלילה היפואי, אל הדניז השולח רוח ערב למדרכה אל המוסיקה הערבית שזורמת ברחוב מתוך מסעדות הדגים.