ילובה

פרק מתוך נובלה . ילובה, זה שמה של עיר תורכית על שפת ים השיש. שבמרחק 15 ק"מ נמצא Yalova Termal Kaplicalari מרכז מרפא ונופש הבנוי על מרחצאות מים חמים עוד מימי הרומאים.  ההתרחשות בפרק הזה, במרחצאותיה.

פרק ג

שבת בבוקר

אחרי ארוחת הבוקר הנפלאה שריחות הלחם הטרי התערבו בניחוח קפה תורכי מוכה תבלינים, הכל היה נינוח ואיטי, ברקע התנגן לו רחמנינוב שהתחלף אחר כך בשלמה ארצי. איזו פטה מורגנה תרבותית, חלקה תחושה נינוחה של בית מוכר וחלקה, אחרות מסוימת שלא ידעתי להגדיר לי אותה. וממזרח מתוך החלון עלתה השמש מעל המפרץ והתנפצה לשברי אורות . ארזנו תיק קטן עם אוכל , אני הוספתי כמה בגדים להחלפה ובגד ים ויצאנו לדרך. בעיניו, האוכל, היה מיותר הרי בכל מקום יש אוכל . הארץ הזאת היא כולה מגש של אוכל. אמר.

נסענו מזרחה. בתחילה נסענו על כביש לאורכו של הים ואחר כך נכנסנו בשביל שהוא דרך לתוך החורש

וטיפסנו אל ההר. שם חנינו ליד חוות דגים. יצאנו לטיול מהבוקר לעבר ההרים בכיוון מזרח. עצרנו לארוחת דגים קלה ליד מי נחל זורמים בצל עצי דולב. 

אבל, היתי שקועה בשיחה. בדיבור שפרח תוך נסיעה שלוותה במוסיקה ישראלית. זמרים בני דור ויותר חוה אלברשטיין, אריק אינשטיין שלום חנוך ושלמה ארצי . המוכר נכנס אל החלל הפנימי של מהמכונית והשיחה והשתלב בתוך הנוף הזר והמוכר. אותם עצים אותו סלע גיר ימתיכוניות מורחבת. יצחק אמר שייקח אותי לטרמל. מעיינות מיים חמים הפורצים מהאדמה הזזה כאן ומהווים מקור מרפא ושעשוע הוא אמר שהוא מרבה לרחוץ בהם שהוא אוהב את החוויה הזאת מאד. ולפעמים מרחיק בנסיעה כדי להגיע לטרמל מומלץ.

הפעם, אמר יביא אותי לטרמל בילובה. זכרתי שזו עיר שנפגעה ברעש אדמה. שימים רבים היו צילומי ההריסות על מסך הטלוויזיה וצוותי הצלה ישראלים יצאו גם לשם לחלץ אזרחים מבין הריסות בתיהם.

הנוף היה נוף הריסות. אבל, יצחק הבטיח לי שזו חוויה והמקום יפה ופעיל מאז ימי רומי. הרגשתי כל כך משוחררת שיש מי שנוהג ומחליט ויודע ואני יכולה לשקוע רק בפרטים הקטנים. במוסיקה, בהתבוננות.

בדרך. עלינו על מעבורת, המכונית נכנסה לבטן המעבורת כדי לחצות את הים לעבר השני. זו הייתה כניסה לרחם מוגנת , הרגשתי את כל זרמי הגוף שלי מתפשטים מכוחה של שיחה. שמן הסתם עוד אשוב אליה שוב ושוב.

ישבנו בבטן המעבורת בין מכוניות נוספות, בתוך המכונית לצד מכוניות נוספות העושות דרכן לחוף שמנגד. ההפלגה כמעט לא הורגשה. הקרבה הזאת היתה נעימה. איש צנום בעל שפם שחור וחרוש קמטים הכה על החלון ובידו מגש נחושת ועליו כוסות תה תורכי חריף ושאל אם נרצה. יצחק קנה לנו מהזהוב הזהוב הזה. המוסיקה התנגנה ואנחנו בתוך האינטימיות האפלה שוחחנו.

איפה בעלך, הוא שאל.

התגרשנו לפני שלוש שנים, אמרתי.

זה היה קשה? שאל

זה היה פשוט ובלתי אפשרי. אמרתי

תסבירי

אהבנו מאד זה את זו והתחתנו צעירים. הבאנו לעולם שלושה ילדים נפלאים ואהובים , אבל ככל שאני הלכתי לקראת ההגשמה העצמית שלי כאומנית , הוא לא יכול היה לשאת את זה, והחלו מריבות. אמרתי.

ואני דווקא נתתי לאשתי את כל מה שביקשה לשעשועי האומנות אבל, היא לא ניצלה אותם לאומנותה. הייתה דירה ששכרנו לצורך הציור והכתיבה וההוראה שלה. אבל, למיטב ידיעתי שום דבר לא יצא משם מלבד מפגשי חברות וחברים על קפה משובח ועוגיות.

מאיפה אתה בארץ? שיניתי את כיוון השיחה.

וכמו שיודעים הפולנים, אנשי קראקוב מתנשאים על אחרים. הורי הגיעו משתי מפולין. אבי, מעיירה קטנה ואמי מקרקוב, כל חייה הרגישה מיוחסת ממנו. אמר וחייך.

הם הגיעו לפני המלחמה אבל, כל משפחותיהן הענפות שנשארו בפולין, הלכו במשרפות כך שלאורך כל החיים שלהם הייתה איזו עצבות ובדידות,

הם דיברו על המשפחות?

לא, הם לא דיברו דבר. מעט מאד סיפרו. בדרך כלל אימא הייתה אומרת שהיא עושה גפילטע פיש בדיוק כמו שאמה הייתה עושה . הייתה לה עוגת קיץ מפרות שהיא חלק ממסורת המשפחה. ואבא שהיה בן למשפחה חסידית ביטל באופן הפגנתי כל יחס לאלוהים. הוא נהג לומר, ש"אלוהים מת באושוויץ".

לאיזו חסידות היה שייך? שאלתי בסקרנות

לא יודע

אבל, כשהיה עובד בגינה או מתקין ארון או מדפים היה מפמפם ניגונים שבדרך כלל שומעים כמוהם רק אצל החרדים. בילדותי ייעדו לי עתיד של מוסיקאי וניגנתי על ויולה בתזמורת הסימפונית של הצפון, פעם שאלתי אותו, מאין המוסיקה הזאת שהוא מפמפם , ניגונים מבית אבא שנהגו לשיר בסעודה שלישית. אני זוכר ששאלתי אותו מה זו סעודה שלישית, הוא שתק ונאנח ואמר משהו ביידיש כדי שלא אבין.

ומה היה עיסוקו או מקצועו של אביך? נשמעתי לעצמי כמו מראיינת , אבל, הרגשתי שזו שעת רצון וניתן לשוחח.

הוא היה מנהל חשבונות פשוט ב"אגד" ואימא הייתה עובדת סוציאלית מהדור שלא היה צורך בידע רב אלא בהרבה רצון טוב ואמפאטיה.

את השירות שלי עשיתי בנח"ל בגדוד הצנחנים, שם פגשתי את אשתי וחברי כולם משם.מאז יצאתי מהבית לא שבתי יותר. בבית הייתה אוירה של מסירות ואחריות אחד לשני, אבל, הורי שינו כל חייהם בחדר שינה פתוח ובמיטות נפרדות. אמר אני לא זוכר חיבוקים אצלנו בבית.

צחקתי במבוכה לשמע ההגדרה.

מסביב הייתה האפלה המדומה של בטן המעבורת שהודיתי לה בתוכי על ההיפתחות הזאת מצדו של יצחק. 

חשתי את מקצב הדיבור שלו, מצד אחד, ניתנת הרגשה של זרימה ושיחה אך מצד שני, בסופו של כל משפט מחכה איזו בלימה. איזו עצירה שמסמנת את גבולות אפשרות ההיפתחות והשיחה.

עברנו את העיר ההרוסה למחצה היושבת על הים. ושוב ברכתי את הרומאים על בחירותיהם הטובות לבנות ערים ומרחצאות בנקודות נוף שממצות את כל האפשרויות לעונג אנושי. נכנסנו אל תוך חריץ בין הרים מכוסה חורש ענף של עצי דולב מרשימים בגודלם ועתיקותם. והכביש המוצל בין צלעות ההרים רחש משחקי אור וצל וידיעה שמים זורמים בסמוך. רעש מיים היה בכל מקום.

יצחק ידע את הדרך כמי שבקי ומכיר את המקום. נכנסנו לתוך פארק ומגרש החניה העיד על נופשים רבים. בדרכנו ראיתי משפחות מוסלמיות רבות. גברים שמספר נשים רעולות או מכוסות בחיג"אב אוחזות בילדים קטנים הנגררים אחריהן. במסעדות קטנות שלצד הדרך ניתן היה לראות משפחות ישובות ליד צלחות קבב ואורז, גבר אחד, בלבוש הדור וארבע נשים מכוסות היטב סביב שולחנו. יצחק הסביר לי שמשפחות מהמפרץ הפרסי נוהגות לבוא לכאן לעשות את נופש הקיץ שלהן. התבוננתי סביב כשאני אוחזת במרפקו ולרגע עצרתי כשנפתחה מולנו חצר גדולה, רחבה מוקפת מבנה של חנויות ומבנה מכוסה בכיפות קטנות ששיברי זכוכית מכסים את הכיפות בצבעים שונים. אבל, מה שלכד את עיני היה עץ דולב ענק שעמד במרכזה של החצר וענפיו כיסו את הרחבה הפתוחה ואת הכיפות ויצרו מסגרת מרשימה בעוצמתה. כל התמונה מולי הייתה מנומרת במשחקי האור והצל הירוק והכחול ולרגע רציתי לעצור את הזמן ולהתבונן. בין ענפי הדולב הענק התנופפה רצועת בד גדולה הקשורה בארבע כנפותיה ודיוקנו הנצחי הסמכותי והאבהי של אתא תורכ בצבעי שחור לבן קיבלו את פני הנכנס לחצר הטרמל.

יצחק ניגש לקופה ניהל שיחה קצרה ועניינית בתורכית , חזר אלי עם מפתח וזוג מגבות והוביל אותי דרך מסדרון פתוח כשלשמאלנו דלתות צרות. מול דלת מס 57 עצר ופתח כמי שבקי ויודע . נכנסנו, לחדרון קטן שנועד להתפשטות ותליית הבגדים והמגבות וממנו ראיתי את החדרון הסמוך שהיה למעשה, אמבטיה

פשוטה מאד מלאה מיים חמים עם ריח קל של גופרית שיש לעלות שתי מדרגות כדי להגיע אל שפתיה ולרדת מספר מדרגות כדי לגעת בקרקעית. צרה ועמוקה סביבה אין חרסינה אלא, טייח מצוייר וחלון קטן סמוך לתקרה שופך אור על הכל. יצחק התפשט , תלה מכנסיו וחולצתו , תלה את המגבות ואמר: "קדימה, תתפשטי ובואי".

הרגשתי לא נוח, מבוכה. אמרתי לו: האם כך נהוג כאן? שלאמבטיה אישית נכנסים זוגות?

אמר: כן, זו צורת בילוי בין היחידות האפשרות לזוגות ולמשפחות . יש קבין מיוחד למשפחות . ומשפחות מוסלמיות שאינן יכולות לבלות יחד בברכה, בהיחשפות, יכולות ליצור חווית ברכה קטנה בקבין פרטי.

יצחק כבר נכנס למיים והוסיף מים קרים לחמים , ריח הגופרית היה באוויר, אבל, היה מעודן למדי.

התפשטתי ונכנסתי כשכל גופי פתוח לקראת החוויה הזאת וקיוויתי שיהיה המשך לשיחה האינטימית שהתפתחה בלב המעבורת. ישבנו זה מול זו ונתנו ידיים. צחקתי, אמרתי שהכל כאן חידוש בשבילי. הסתכלתי בעירום שלו מולי , נתתי לתחושת המיים החמים להתפשט בעורי וחשבתי שבתנאים אחרים היתי משווה את האמבטיה הזאת, למקווה אבל, גירשתי את המחשבה מייד מתוכי. יצחק מתח את רגליו ואת זרועותיו והתמכר לתחושה בעיניים עצומות כאילו לא היתי שם. הייתה איזו סתירה כי כל המהלך של הכניסה לטרמל   מלבד הערך התיירותי שבו, נראה כמו הזמנה לאינטימיות מיוחדת לטעם ארוטי מיוחד והלכתי אחריו כמי שמוזמנת להיפגש עם אל הארוס בכבודו ובעצמו.

בעודי תוהה מתי יחבקני וישקני, שלחתי ידי ללטף את פניו צלצל הטלפון מתוך מכנסיו התלויים בחדרון הכניסה. בקשתי שלא יענה. שיישאר.ראיתי שהסס, אבל, זו הייתה הפעם הראשונה מאז היכרותנו ובואי       לביתו שביקשתי משהו מתוך נחישות. הבקשה התפרצה מתוכי כמעט ללא שליטה , אבל, עלה בי חיוך ואמרתי: אין טעם לענות הרי זהו יום חופש ומהעבודה לא מחפשים אותך. ידעתי שזה ניסיון שאין לדעת האם יעלה יפה. רציתי שנשאר רגועים ורפויים ונותנים עצמנו לתחושת המים והרגע. הצלצול מתוך כיס המכנסיים נמשך בצלצולים ארוכים ומהדהדים בין קירות חדרי האמבט הריקים, פוסק ושוב נמשך בעיקשות ובהתמדה.

רציתי שלא יתפוגג הרגע הזה שאנחנו עטופים בחום. ליטפתי את כתפו והצלצול פסק. אני לא זוכרת על מה דיבר וסיפר אבל, הרגשתי שהצלצול הזה הביא רוח רעה איתו. ישבנו עוד עירומים בתוך המים כשחום מי הגופרית יש בו גם משהו מאיט, שוב פניתי בזרועותיי אליו, מקווה שייפתח. עוד אני נוגעת בו, וחזר הצלצול מתוך מכנסיו התלויים. הוא לא קם לטלפון וכך היו שלושה מחזורי צלצול נוספים וראיתי אותו נסוג אל תוך עצמו ואת אברו מתקפל ומתכווץ לגודל בוטן שאין יותר לראותו. החום החל להיות כבד לנשימה "טוב בואי נצא, אמר. התשלום כאן הוא עבור 35 דקות בלבד, אחר כך זה נעשה גם חשוד וגם מסוכן" . זירזת אותי להיכנס וזירזת אותי לצאת, אמרתי בחיוך מקופל בקצוות.

ויצאנו מתוך האמבטיה החמה מתוך פנטזיית הקבין בילובה, להתנגב ולצאת.

אותו יום לבשתי לבן, משהו קיצי, מרחף וקליל. הלבן שלבשתי היה ניגוד גמור לנשים שהסתובבו בין הביתנים והברכות עם לבוש אוהל על בשרן, לבוש כהה ומטשטש כל סימני גוף. היה נדמה לי שכל העיניים נעוצות בגבי וחורשות את גופי ופנטזיות השחרור המיני על מחשוף שמלתי. רק הילדים הסתובבו , רצו וקפצו בעירום מלא או בעירום חלקי, בחופש המזומן להם במקומות כאלה.

ישבנו בפתחו של בית קפה לצלו של הדולב הענק והמבורך ולמרגלות מבטו של אתא תורכ . הזמנו שתייה ויצחק ביקש לענות לשיחות שהצטברו על מסך הטלפון הנייד. .

 

הוא פנה כמה צעדים לעבר השביל וניהל שיחה. ראיתי אותו מנופף בידיו. מגביה קולו , מנמיך ובעיקר מקשיב. לאחר שסגר את הטלפון, חזר אלי ואמר: אישתי התקשרה , יש לה בעיה עם המכונית. 

נכנסנו לטויוטה הכסופה בשתיקה.

 

 

איך אומרים דלת בתורכית? שאלתי והנה ראינו את הכחול העתיק, הכחול הדניזי מולנו, וכבר רווח לי.

Kapilari ”אמר.

יש שיר של נאזים היקמת ששמו "מסע אחד"

"אנחנו פותחים דלתות, סוגרים דלתות

עוברים מתוך דלתות

ומגיעים בסופו של מסענו היחיד

 

זה הבית הראשון. וזה מוזר שדווקא האיש שחי בעיר שהיא כולה חובקת וחבוקה בים ולכל חוף יש נמל, כך מרגיש את מסע חייו.

ספרי לי עליו, אמר

וכך יצאנו מתוך השתיקה.

 

ספר לי על האישה שלך, אמרתי.

אספר. אמר. בקצב שלי.

אלא, שאז עוד לא ידעתי שיש מקום לטעות כשאומרים ה"אישה".

עוד לא ידעתי אז שיש אם לטרמל עבורו. אישה שגילתה את קסמי בטנה החמה של ארצה ומולדתה לאיש הזר שבא לחפור בה. רק אישה תורכיה נועזת יכולה להיכנס עם גבר זר לקבין בטרמל .

למי משתי הנשים היה חלק בהתכווצות הגברית שראיתי מולי ובעיקר הייתה לי טענה אל עצמי איך נקלעתי לאמבטיה חמה כל כך עד כדי מחנק. אמבטיה חמה עם שתי נשים נוספות. זו שגילתה לו סודותיה ארצה ונתנה לו אהבתה וזו המושכת אותו באהבת נעורים שיבשה , ואני מנסה בנוכחותי הלא מרשימה לגרש אותן כרוחות רפאים כדי שיהיה לי מקום בחלל הקטן של המכונית, של הטרמל או חדר השינה.