בננות - בלוגים / / מה אפשר לעשות עם הפתאומיות
חוה פנחס כהן
  • חוה פנחס כהן

    ילידת יפו, בת למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי. גדלה ברמת החי"ל. בגיל 8 התייתמה מאביה שנהרג בתאונת עבודה. עברה לגור ברמת-אביב ולמדה בבית הספר התיכון ''אליאנס''. בגיל 16 החלה בתהליך התקרבות לעולם היהדות. אחר שירות צבאי כמורה-חיילת למדה ספרות עברית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בו בזמן למדה וקבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי. לאחר לימודיה, נישאה ליוסי ונולדו להם ארבע בנות. ב-1982 עברה המשפחה להתנחלות ענתות באזור ואדי קלט וכעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בארצות הברית. עם שובם ארצה השתקעו והתבססו ברחובות. ב-1995 חלה בעלה ונפטר כעבור שנתיים. עם מותו, חזרה המשפחה לירושלים. חוה למדה בבית המדרש "אלול", התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי" ולמדה במכון הרטמן. מאז 1989 עורכת את כתב-העת לתרבות יהודית "דימוי". בנוסף על כך מלמדת ספרות והבעה בכתב בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים ופעילות ציבורית נרחבת. זכתה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא על ספרה "הצבע בעיקר". בתשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה, ב-1998 זכה ספרה "נהר ושכחה" בפרס אקו"ם לשירה וב-2002 זכתה בפרס אלתרמן לשירה. ספריה: הצבע בעיקר (תל-אביב : עם עובד, תשנ"א 1990) מסע איילה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994) נהר ושכחה : שירים, 1994־1997 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998) <עריכה, לאה שניר> שירי אורפאה : 1998־1999 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000) <עריכה, לאה שניר> משיח : שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003) <רישומים, מרים גמבורד> הגנן, הכלבתא והשרמוטה : על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006)

מה אפשר לעשות עם הפתאומיות

פרק נוסף מתוך "סיפור תורכי". מקוצר לטובת הקריאה במסך.
יום ראשון
 
הבוקר השלישי שלי באיסטנבול שעדיין לא ראיתי אותה בעד עיני. החל בפריצת אור קטיפתי אפל בעד חרכי התריס. קול רחוק ואדיר של מואזין עלה מכוון המסגד שעל המפרץ שהיה בשבילי כמו קולה של ההשכמה. יום א יום השבתון כאן ושיערתי שהשקט יעטוף הכל. עצלות שבתית תהיה על העולם, ובעבורי הוא חול.
פשטתי את הידיים לעבר יצחק שישן כמו עובר וגבו אלי. נגעתי בכתפו, ספק נגיעה ספק לטיפה ספק שאלה , האם אתה ער?
עברו כמה רגעים והחל לנוע, לסובב ראשו אלי, בעיניים עצומות אל תוך החדר עצום העיניים. How are you? Sweetheart,,, פנה אלי. חייכתי לעצמי וחשבתי שאולי פנה מתוך חלום. אולי המעבר מהשינה אל הבוקר עובר דרך שפה זרה. אבל, הכינוי "Sweetheart  לא התאים לי. זה אינטימי מדי למה שקורה כאן בינינו, שהוא נכון ונחמד, אבל חסרה בו המתיקות הזאת. אולי לא שמעתי נכון?
החלטתי לצחוק . היה בזה משהו מקל, לא לחשוב, לא להבין רק לצחוק. יצחק פקח את העיניים לעברי וחייך. מה מצחיק? מה קרה?
שום דבר מיוחד, עניתי.
סתם פנית אלי באנגלית… ציפיתי לתורכית, אבל, פנית באנגלית.
אופס, הוא התרומם על מרפקיו ואמר, זו פעם שנייה שזה קורה לי.
מה קורה? שאלתי. שאני מדבר מתוך חצי שינה באנגלית, פעם זה קרה לי עם אישתי,
הבנתי שלפני סיפור. בדמדומי הבוקר, לפני שאפרוץ אל העיר, אל סולטאן סולימאן, אל ההאגיה סופיה,
אל פלאי העולם המחכים לי בחוץ. כל שכיות החמדה יכלו לחכות לי עד שאבין איך האנגלית מחליפה את התורכית או העברית הכל בחוץ יחכה לי עד שיושלם הסיפור. 
מי האישה המדברת אלייך מהמיטה באנגלית, שאלתי. המסגרת הזו שהוא מחזיק סביבו פתוחה לכניסה ויציאה המסגרת הנעימה הזו שסביבו, יש בה עוד כמה דמויות. אחת נכנסת ושניה יוצאת. אחת עוברת לחזית שניה נכנסת לצללית.
מי זו? שאלתי ונגעתי בידו. יצחק קם במלוא עירומו מהמיטה, ופנה לאמבטיה להטיל את מימי הבוקר. האינטימיות הפתוחה הזאת, דיברה אלי כאילו הרגל בינינו, כאילו קיבל אותי ללא מחיצה גלויה אל ביתו. ובשובו שטוף פנים, חשבתי לעצמי, יחבקני. אבל הוא נשען בזרועות הנשענות אל עורפו וסיפר. הייתה לי לפני זמן רב חברה תורכיה, מקומית ובינינו אנחנו מדברים אנגלית.
 
אהה. אמרתי.
ואיפה היא?
הלכה.
לא המשכתי לשאול
 
הקשבתי. היתי כולי קשב. חיצונית לעצמי ומקשיבה לסיפור חשבתי שזו גם דרך שלו, לומר לי שלא אחשוב להטיל ביצים בקן הזה שלו. 
ובאחד הלילות, כשהייתי בביקור בבית, בארץ, פניתי מתוך שנתי אל אשתי באנגלית. והיא שאלה אותי בדיוק כמוך, עם מי רצית לדבר, ועניתי לה בכנות. פשוט רציתי לפרוק את הסיפור מעלי ואולי נוכל להיות כנים יותר ביחסים בינינו, אבל, היא לא הבינה כך את הדברים , היא כעסה ונכנסה לדיכאון והקשר הלך והדרדר. זו הייתה עבורה הפרת אמון גדולה. " יעקב חייך אל עצמו.
זה סיפור נהדר , אמרתי לו. אלמדובר במהדורה קטנה. גם לך נדרש איבוד הכרה כדי לגלות אהבה.
חשתי שהחושים שלי מבולבלים ואיני מצליחה לאחד את הדברים. מצד אחד, עמד לפני אדם המקרין בכל דמותו ואישיותו כנות ויכולת שיח בינאישית , פתיחות וחום ומן הצד השני, כולו מלא קפלי סודות, משיכה ודחייה לנשים ואל נשים. חשתי מערבולת של אי ודאות עוטפת אותי. עוד לא מלאו שלושה ימים ואני נכנסת לחיים אחרים. הוויה שלמה שוטפת אותי. האיש הזר הזה השרוע לצידי פתח לי דלת וסגר בפני חלון. הוא שוכב לצידי וחולם על אחרת. ליתר דיוק מתעורר אל אחרת .וסצנה אינטימי לכאורה, בינינו היא מהדורה שניה. הוא כבר היה בסרט הזה.
רציתי לברוח מהמיטה, מהחדר, מהאיש שלצידי, החוצה, אל האור אל העיר. רציתי להיות זרה כמו תיירת
בעיר העצומה הזאת. להעלם בתוך נהר אדם.
לא ידעתי אז שהרצוא ושוב הזה, ילווה את הקשר שהולך ונרקם כאן מול עיני. בין הזרות לבין האינטימיות, בין הידוע ללא מובן. נזכרתי במשפט ששמעתי פעם מחברתי "מה אפשר לעשות עם הפתאומיות". מה אעשה עם כל הברכה ועם כל הזרות הזאת שקיבלתי ללא אפשרות לביקורת.
קמתי מהמיטה, לאט . יצחק כבר עצם עיניו שוב. הלכתי לחדר השני ולבשתי בגד ים ומעליו את בגדי הריצה שלי.
יצאתי בשקט מדלת היוצאת מהמטבח לחצר ומהחצר עליתי את המדרגות בריצה לרחוב העילי. והתחלתי לרוץ לאורכו של רחוב בעל ארשת בורגנית שברגעים מסוימים בין החצרות , הגדרות וצמרות העצים יכולתי לראות את הכחול הנוצץ של הבוספורוס באור הבוקר. הרחוב היה במעלה ושילבתי צעדי ריצה בהליכה מהירה. כשאני עוקבת בסקרנות אחר שמות הרחובות החולפים , פתחי הבתים, סגנונות הבניה
והצבעוניות הנעה מהצהובים, כתומים ועד התכלת והכחולים. לפעמים קירות הבית בכתום והמשקופים כחולים ולפעמים קירות הבית בתכלת ותורכיז והדלתות בכחול כהה , הרחוב היה שרוי בשקט של בוקרו של יום ראשון. חשתי חופש לנוע ולהתבונן . הרחוב הלך והתפתל והקיף גבעה שפניה אל המפרץ ואחוריה עורק תנועה ורובע נוסף של העיר.
לאחר כחצי שעה של הליכה מהירה עצרתי ליד עץ תאנה ענף מאד שיצר עם צמרתו מבנה של פטרייה. תחתיו בין ענפיו ולמרגלותיו, ילדים משחקים . שניים מטפסים על העץ התקרבתי אליהם והתבוננתי במשחקם, שתי ילדות עם סרטים על השיער שיחקו במסירות כדור ושני בנים שהיו שקועים במשחק שסימנו על החול האחד לבוש ומטופח והשני נראה כילד שמזמן לא כובסו מכנסיו.
העץ הווה להם חלל עצמאי לדמיונם ולמשחקיהם. הריח החריף של התאנה הקיף אותם והגיע גם אלי. נזכרתי במשפט שאומר נאזים היקמת דרך העץ באיסטנבול בגולהן פארק לאהובתו "העלים הם ידי – ויש לי מאה אלף ידים, אני נוגע בך במאה אלף ידים" להרגשתי, העץ עטף את הילדים בכל מאות ידיו ואני גם רציתי משהו מהנגיעה הזאת, על זרועותיי.
 
אני עץ אגוז בגולהן פארק
עלי מרצדים כמו דג במים
עלי מרפרפים כמו צעיף משי
קיטפי אחד מהם, אהובתי שלי ומחי דמעותייך
העלים הם ידי – ויש לי מאה אלף ידיים.
איסטנבול, אני נוגע בך במאה אלף ידיים. 
עלי הם עיני – אני הלום ממראה עיני
אני מתבונן בך איסטנבול במאה אלף עיניים
ועלי מכים, מכים מאה אלף לבבות הולמים
 
אני עץ אגוז בגולהן פארק
את אינך יודעת זאת ואף לא המשטר.
 
המשכתי לרוץ מקפידה על נשימה קצבית וקבועה שהשיר שתרגמתי לקראת הנסיעה עולה לי עם הנשימות כמו איזו מוסיקה פשוטה. חשבתי לבקש מיצחק שיראה לי על המפה את מקומו של גולהלן פארק.
 השאלה האם המראות הפשוטים מעוררים שפה שירית פשוטה כשלו, או שהפשטות השירית היא מידה שאינה תלויה בנוף . המשכתי את דרכי והקפתי את השכונה שעטפה את הגבעה ששיפוליה יורדים אל המפרץ. נכנסתי לחצר התפשטתי על שפתה של הברכה וקפצתי לתוכה והתחלתי לשחות בתנועות חדות כשאני מנסה להסדיר את הנשימה ולהכניס את הגוף לנשימה קבועה ולהרגעה. שחיתי הלוך ושוב בתוך הברכה הביתית הקטנה שאורכה כשישה מטרים ורוחבה שלושה מטרים " כחולות הן עיני אהובתי,בהן גלי גלים של ירוקים , עלה מוזהב, עם ירוק מושחר" עלו בי שורות שיר האהבה שכולו צבע. אוהב המנסה לזכור את פני אהובתו דרך הצבע. אני דווקא זוכרת בדרך כלל את פני אהובי דרך מגע והריח. שחיתי בתנועות מהירות וחדות כשאני משתדלת עם כל תנועה להכניע את מה שמתפרץ מתוכי. ולאט האטתי לקצב אחיד. כשלושה מטרים. עולם רגשי שלם השקעתי בתוך המים וביקשתי את נפשי לצאת מתוכם בנפש נקייה.
 
 

 

תגובה אחת

  1. אתם אוהבים לראות סרטי סקס חינם?
    http://www.sexloop.co.il
    באתר של סקס לופ אתם תבינו איזה סקס חינם אתם רואים.. רק פה סקס איכותי בכל מיני צורות

    אתרים של לסביות זה הורג אותי
    http://www.sex-lesbiot.com

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחוה פנחס כהן