Oh, look to the western sky מכשפה של מילים

    החלטתי לא לדבר יותר על העבר. יש רק את העכשיו, רק את הרגע הזה. גם חלומות לא בריא לי יותר מדי, העתיד תלוי במה שאעשה היום. בעצת הפסיכולוגית שלי מן הפגישה השניה ואילך, סוגרת את הדלת לשם. דברים מהעבר בקרוב יותר בוודאי יאלצו להיפתח בשלב כלשהו – אבל אני לא מתכוונת לפתוח את זה למי שאין לו נגיעה ...

אתמול הוא נסגר. המקום היחיד בחיים שלי שהרגשתי שייכת אליו. כלום כלום כלום לא ברור עכשיו. מחפשת מקום בעולם. לעצמי, היצור הכי פחות מוגדר ומסודר שאני מכירה. זה שתמיד בין לבין. פאמי מכדי להיות חלק מהקינגז, חסר בולבול מכדי להיות חלק מהקווינז, מתחיל מכדי להיקרא סטנדאפיסט, ותיק מכדי להיקרא מתחיל. דיברנו על זה, אני ורונן, בזמנו. על מציאת מקום בעולם. ...

לקחת איזה שנתיים ופשוט לא להיות לאיזה זמן. בשומקום. חלל אוורירי, משהו שאף אחד לא יכול לגעת בו, משהו שאף אחד לא יכול להתקרב אליו, משהו שאי אפשר לגרום לו לדמם. קיבלתי מחזור בבוקר שאחרי הערב שלי, מהפוסט הקודם. זה מעניין בעיקר כי הרגשתי את עצמי די פצועה, הדם התאים לי ברקע. הערב היה לא טוב, מבחינתי. אבל למדתי משהו ...

זו הזמנה אישית, לכל אחת מקוראות הבלוג, להגיע לערב נשי, סקסי ומצחיק אשמח לראות את כולכן שם 🙂 ביום רביעי הקרוב, בשעה 23:00, בשושן , 4 ירושלים. *לא לנשים בלבד :*

תביאו את הבכי. בטיפות גדולות, כמו שדוכסיות התקווה האבודה אוהבות שישירו במקצב אחיד על זה ששוב יש פה רסיסים והם באמת שלי הפעם לא בועה מוטלת כאן אלא משהו ממני קריסטלי, כמו שהיה מגדיר את זה משורר חתולים אחד עכשיו זה מתנוצץ על הרצפה יפהפה ומושלם.  

רציתי לכתוב פוסט זועם. נשכני. לשבור משהו, כמו שכתבה לי אנונימית כלשהי בפוסט הקודם. לא יוצא לי הזעם. לא ככה. אולי בגיל עשרים או עשרים ואחת הייתי מסוגלת לכעוס עד כדי שבירת משהו. היום רק השגרה נשברת. משהו מהכעס ההוא, הייתי רוצה שישוב. מונולוגים שלמים שכתבתי בחמת זעם מטורפת. היום, שלוש שורות כאלה ונגמר בי הכעס, כאילו הרוך בא אליי ...

  דיברתי השבוע המון על אהבה. אלה השיחות שאני הכי אוהבת, הן מעידות הכי הרבה על המשתתפים בהן. perhaps love של ג'ון דנבר הוא הסיכום הפרטי שלי. אהבה היא כל אלה ועוד. אלה כל הדברים שלמדתי בשמונה מערכות היחסים שעברתי והשורה האחרונה, היא הסיבה לזה. כי זה כואב, לאבד ככה בני זוג רציניים. צריך סיבה טובה להתמסר ככה, כל פעם, ...

זה מיועד לכל מי שחושב שהוא יודע שאפשר להמשיך הלאה ובסוף זה עובר. זה לא. כתבתי את זה למחשב חצי לילה. עמוד אחד בוורד, בדרך כלל לוקח לי חצי שעה, במקסימום. יעל, מוקדש לך. *** מדהים איך עד היום מתחשק לי לסדר נעליים. חמש שנים, והנעליים לא עוזבות אותי. בכל פעם שאני רואה את היצורים הסולייתיים האלה מביטים אליי, הפוכים, ...

מוקדש באהבה רבה לרונן א. קידר, וגם לאליענה אלמוג וליעל ישראל. פעם, לא מזמן מדי, סיפרו לי שקיים דבר כזה שנקרא פאמיות. על בוצ"ות שמעתי קודם, בעיקר כמושא הערצה. על הפאמיות, איך לומר, במקרה הכי טוב דיברו בהתנצלות. אלו שני מונחים שמתייחסים בעיקר לקהילה הלסבית, אבל בעיניי הם מזמן חצו את הגבול גם ללא קשר למגדר או נטייה מינית. באותה ...

    שיתוק. כזה שמקשה אפילו את הדלקת הסיגרייה. פחד נורא אוחז בי. האם אהיה מאלה שכשהם ימותו, יעשו לזכרם סרט, אוסף של כל קטעי הדראג שלי ושטויות בסגנון, יוציאו ספר עם כל הכתבים שלי (שחלקם אני חושבת שדי ישנים ולא טובים מספיק), ויאמרו – מוכשרת. מעולם לא הצליחה להמריא. פחד. פחד. פחד. אמא ואבא אמרו שאני מבוזבזת. נכון, מי ...