Résumé Dorothy Parker Razors pain you; Rivers are damp; Acids stain you; And drugs cause cramp. Guns aren’t lawful; Nooses give; Gas smells awful; You might as well live. קורות חיים / דורותי פארקר לחתוך זה כואב בורידים בארץ אין נהר עמוק כזה חומצה רעה לעור הפנים וסמים זה כזה פאסה אקדחים זה לא חוקי לולאות נקרעות גז עושה להקיא ...

    הכל כבר מוכר וידוע וישן רק הצוואר לפעמים זוכר את היד המנפצת כשעוד גרמה לו להרגיש ברבורינה לא באמת אבל לרגע, לשניה של סאטן לבן ורך וחלק. וחיים שקטים על מים מתוקים. האמת יבשה, חסרת כל חן או עידון. מה שיש, מלוח וזולג לאיטו במורד הפנים. דממה מן הצוקים. המדבר שלי אילם ולילי. רק קול הלחישה המחליא מעומק ...

/* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-theme-font:minor-fareast; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin; mso-bidi-font-family:Arial; mso-bidi-theme-font:minor-bidi;} האישה נזכרת "פעם היו טורקים את הדלתות וזה כאב רק לרגע. היום האצבעות כבר גדמים בשתי הידיים. גם שנים אחרי הבכי נשאר חנוק. לפעמים אני ...

א. האהבה כמו קמח בשק אגרוף מנייר קרפ בכל מטח חבטות היא נשפכת עוד קצת עכשיו אני דוחקת אותי מכל הלבן שנשאר עומד אחרינו בבית אל החושך הנקי בחוץ. ב. הייתי סוגרת חשבונות, אבל זה לא עושה לי כלום להכאיב לך אפילו. נשארת רק אבק

מהקצה של הקצה של התחתית של הריאות עד שלא ישאר לי מיתר אחד לא קרוע כדי שלא אצטרך להתחנן למנהל בנק אפור שלאחרונה הפך לאנס טלפוני סדרתי חודר לתוכי עם המספרים החסרים מותיר אותי זרוקה בתחנונים וכמה דמעות כדי שלא יזרקו אותנו מהדירה כדי שלא אגנוב לחם כדי שיוותר לי קצת כוח להמשיך לבקש. להתחנן. להתנצל. לחשוב. לא להאמין שגם ...

אני שונאת אקדמאים כי מי שמגדיר את עצמו ככה מחוץ ללשכת התעסוקה לאקדמאים הוא פלצן בן פלצן שנהנה להפריח מילים במקום לעשות משהו אמיתי עם עצמו. אני שונאת את האקדמיה כי זה שם אחר לאוננות (שזה לא דבר רע, אבל למה לעשות זה באמצע הקמפוס בלי בושה) ועוד על תיאוריות של אנשים מתים, אם לא מתים באופן קליני אז כאלה ...

אז יצאה החוברת החדשה של הליקון שנושאה פחד ובה זכיתי שנדפס אחד משיריי: ארנבת  אתה לא יודע זאת, כמובן, אבל לרצפת המטבח שלנו יש מרקם רך בהרבה והאור מעליה מציף לי כאב נעים גדול בהרבה מזה היוצא תחת משקוף הדלת או דרך חור המנעול של חדר הכביסה על עורי חרוכים סימנים אדומים מהשינה על חספוסו של הבטון וההטחה המתגלגלת כתמים ...

    אני לא יכולה להיות בריאה. יש דברים שהגוף לא סולח עליהם בשלמות: הסוכר. הסמים. הנצנצים הזולים. זיוף החתימות של אלוהים על כל חרא רענן. יש דברים שהופכים כבדים עם הזמן, כמו הבטן או העור. ויש דברים שגורמים לו לקטוע    

הכי חדש, אמרת וגם דברים צבעוניים ביחד עם זה והוא הכי טוב שיש קל לתפעול, נוח נעים. כאילו זה אוטו חדש. המחטים הצבעוניות של הדוקרן הסתכלו עלי בלעג הלילה. אבא קנה לך מתנה, ענתי מכשיר חדיש ויפה שימדוד כמה הדם שלך מתוק כל כך מתוק שהגוף לא מסוגל להכיל.

  אני רוצה גוף מושלם ונשמה מושלמת ולהתעופף מעל העיר והחומות והדגדוג הקל של האוויר הלילי והנשימה המייבבת קלות מפי יצאו המילים מושלמות הגמגום הקל לפני הדיבור יעלם כליל ואני אהיה יפה ומכונפת מיוחדת בשלמותי הטוטאלית המחשבה שלי תהיה מושלמת כמו הסכין הכי חדה מחכה לרגע בו ינעצו אותה (השראה – creep של רדיוהד)