Oh, look to the western sky מכשפה של מילים
אני שונאת אקדמאים כי מי שמגדיר את עצמו ככה מחוץ ללשכת התעסוקה לאקדמאים הוא פלצן בן פלצן שנהנה להפריח מילים במקום לעשות משהו אמיתי עם עצמו.
אני שונאת את האקדמיה כי זה שם אחר לאוננות (שזה לא דבר רע, אבל למה לעשות זה באמצע הקמפוס בלי בושה) ועוד על תיאוריות של אנשים מתים, אם לא מתים באופן קליני אז כאלה שבלוטת האדרנלין שלהם מתה בערך לפני עשורים ושהצ'אנס הבא שלהם להדליק אותה יהיה היציאה לפנסיה.
אני שונאת דוקטורנטים ומאסטרנטים ואנשים שחושבים שאם לא יהיה להם מאסטר או דוקטורט זה יעיד משהו על האישיות שלהם, או על המוח שלהם. אני שונאת אנשים שלומדים כדי להגיע לתואר כלשהו, לא כי יש להם רעיון מצויין להגשים ולחפש לו ביסוס במחקר אמיתי של אחרים, אלא כדי להיחשב משהו או מישהו.
אני מעריכה אנשים שאומרים בגלוי שהם לומדים בשביל התעודה. התעודה המטופשת הזו, שמהווה קו גבול בין יצורים חסרי ערך ב"עולם האמיתי", שווים, שווים יותר, שווים הכי הרבה, לפי התואר המבוקש.
בעוד פחות משנה יהיה לי, אחרי 6 שנות לימודים אקדמיים מגעילים למדי, תואר ראשון.
אני שונאת את זה שאני צריכה אותו בכלל.
אני שונאת את מי שהחליט שזה ההבדל בין אדם משכיל לבין אדם שאינו משכיל.
אני שונאת את זה שיחד איתי מסיימות ומסיימים נשים ואנשים שבינם ובין השכלה כללית כלשהי יש תהום, אבל הם ישבו על התחת ונישקו את התחת למספיק פלצנים עם תואר שני ושלישי – ולכן עברו וקיבלו תואר.
אני שונאת אקדמיה. כי אני יכולה לאונן באופן יצירתי בהרבה ומעניין בהרבה גם בלי מרצה.
אני שם רק כי בלי תואר ראשון כולם מחפשים למה זה לא בקורות חיים שלך, ואני לא אמיצה מספיק לענות את כל זה למי ששואל.
אני עושה את התואר הזה כי בעוד עשרים שנה אמרו לי שזה יהיה חשוב, ואני לא אמיצה מספיק לבדוק אם ההורים שלי צודקים.
אני פחדנית. אז יהיה לי תואר. ראשון. ואז שני. אבל רק בשביל התעודה.
וכשיום אחד אני אבין מה זה העולם האמיתי ואנהל באמת את העולם שלי, כמו שלי יראה לנכון,
אני לא אתעניין בחיים בתארים של מי שיעבוד תחתיי. ואז, אולי, מי שיעבוד תחתיי ילך ללמוד כי משהו באמת מעניין אותו.
אני מבין שזה בבחינת "אם אינך יכול להם הצטרף אליהם."
אני, לעומת זאת, משועשע מאלה שמגדירים את עצמם "אינטלקטואלים".
גם אותם. הם רק יתחילו בלהגדיר את עצמם כאקדמאים, בייחוד אם הם בטוחים שבן שיחתם עשה פחות תארים מהם 🙂
אולי בגלל שאני נשואה ל"אקדמאי" (שאני מאד אוהבת) אני חושבת שעדיף לשנוא אנשים שחושבים פחות מידי באופן כללי
הרבה פחות מידי
מכירה הרבה יותר מידי כאלה
לצערי
ממליץ לך לקרא הרמן הסה "משחק חרוזי הפנינים". אולי תתחלי להבין מהשהוא.
לא בא לי לקרוא את זה. מעניין אותי יותר לקרוא את החדש של צביה ליטבסקי, או לחילופין, את השפה האבודה של העגורנים. יש עוד כמה דברים שאני אקרא לפני הסה.
ואללה,את באמת אחת מפחידה
איך זה קשור לנושא?
ואיך האקדמאים קשורים לנושא?
כי הם אלו שמתגאים בשיוך שלהם למערכת הזו, שאינה מחשיבה רעיונות מצויינים אלא מקטלגת אותך לפי משך הזמן בו ישבת על התחת וחיממת כיסא או פעלת לפי ההוראות של מישהו שיותר שנים כותב או חושב או שניהם בשטאנצים שאחרים הכתיבו.
הם קשורים לעניין מה שהציע לי מגיב אלמוני לקרוא כדי "להבין מהשהוא"- ולא בא לי. לא לאקדמיה.
לא עברת בחינה מועד ב'?
אין בחינה שלא עברתי. זה זעם ממקום אמיתי, לא ממורמר.
אחרי 6-7 שנים תואר ראשון? נו,באמת!
דרך אגף, תואר שלישי נחשב כהשלמת השכלה.
כלומר, החלק היצירתי המהותי היחידי שבו לא מחממים כיסא ותו לא הוא השלמת השכלה. את/ה רק משלים/ה את מה שאני טוענת. אין שום מקום לרעיונות טובים בהשכלה האקדמית במבנה שלה כיום.
וכן, 6 שנים. בשלושה מוסדות שונים. ואפילו לא כישלון אחד, פשוט חוסר עניין וניסיון למצוא מקום שבו יעודדו נגיד חשיבה עצמאית אמיתית. ואחרי כל זה – אין אפילו מקום אחד כזה. אף לא אחד.
אני חושבת שרעיון למצוא בעל הוא כבר חלק מספיק טוב, יצירתי ומהותי.
התכוונתי ל"חדש של צביה ליטבסקי"
ו-"השפה האבודה של העגורנים"
אני שונאת את זה שיחד איתי מסיימות נשים שבינן לבין השכלה כללית כלשהי יש תהום, אבל הן גזרו מאוד יפה, ניילנו מאוד מדוייק והשתמשו בבריסטולים צבעוניים- ולכן עברו וקיבלו תואר
לא מבין!
בזמני היו הולכות לאוניברסיטה למצוא בעל.
היום מסתפקים בניילון וקרטון ביצוע?
בבקשה לפרט ולנמק
HERE HERE!!!!!!
אולי תעשי קודם תואר שני במתמטיקה או בפיזיקה ואחר כך בטוח שלא תכתבי שטויות כאלה!
לרוב, אלה שיש להם תואר שני במתמטיקה או בפיסיקה לא יקראו לעצמם "אקדמאים" בטון המתנשא הנלווה לחבריהם ממדעי הרוח והחברה. הם לרוב אנשי מעשה ולא רק אומר.
תתפלאי עד כמה לבעלי תארים רציניים במדעי הטבע יש אֹמר, ולאו בהכרח מעשה.
אולם התנאי לקבלת תואר הוא גילוי אמיתי בשטח לימודם, גילוי חדש.
אם הוא גילוי לא גדול, הם ימשיכו לדוקטורט וילמדו אנשי מדע מן הדור הבא.
אם גילוייהם רציניים הם יהפכו לחוקרים חשובים ולפרופסורים.
חלק מן הגילויים האלה עשויים להפוך למדעי יסוד שיש עמם תועלת טכנולוגית.
אם גילוייהם מן השורה הראשונה, יש מהם שיקבלו פרס נובל, אם תורותיהם הוכחו.
אולם גם במדעי הרוח היו יחידי סגולה ששינוי את תמונת העולם או עיצבו דור של תלמידים.
קשה לשער, למשל, את דור שנות ה-50 בשירה העברית בלא מורי האונ' בירושלים: גרשם שלום, מרטין בובר, הוגו ברגמן, שמעון הלקין, דב סדן ולאה גולדברג.
ואונ' בר אילן בלי ברוך קורצוויל?
אפילו באונ' תל-אביב, עם כל מגרעותיה, קשה לתאר את החוג לספרות משווה בלי גדול דור כבנימין הורושובסקי (הרשב).
אז, אנא! לאט לך! לאט לך!
ומי הוגה הדעות המשפיע והמשנה עולמות שקם בשנים האחרונות מתוך האקדמיה?
רוב המשפיעים קמו מחוץ למסגרת הזו, וכנראה שיש לזה סיבה. שייקספיר לא למד יום בחייו באוניברסיטה והדקדוק שלו היה נוראי (אולי כי טרם המציאו דקדוק אנגלי בצורתו הקיימת היום). והוא לא היחיד או האחרון…
אני אמשיך לשנוא התנשאות ו"תיוק" לפי תעודות. רעיונות מעולם לא שנאתי, למידה שיש לה תכלית מעולם לא הפריעה לי. זו הלמידה שאין בה תכלית, חידוש או השפעה שמפריעה לי כל כך. ואלה המתהדרים בה גורמים לי לחוש בוז אדיר, אני מודה.
ולמה את עוסקת "בהם" כל כך הרבה ומשקיעה בהם כזו שנאה ?
אולי כי ברוב נמיכות את נכנעת למנגנון אותו את מתעבת ושונאת.
נו באמת.
לא יכלת לתאר את זה יותר טוב
את שונאת כי את לא מבינה, מה זו למידה.
יכולתי לטעון כי את לא מבינה מהי יצירתיות או פיתוח חשיבה עצמאית, ביקורתית וחדשנית.
אבל אני לא אעשה את זה, כי אני לא מכירה אותך.
אה, כן, את לא מכירה אותי, באותה המידה.
לא, אין לי הערכה לאקדמיה בצורתה הנוכחית, המקדשת שינון לשם שינון, נישוקי ישבנים למרצים שעסוקים ביוקרה של עצמם, וחלוקת פרסים וחיזוקי אגו לאלו המתהדרים בתארים או במחקרים שאין בהם שום חידוש משמעותי אלא חפירה לשם חפירה באותה הנקודה בה קל ל"חוקר" לחפור ולחדד עוד איזה קוצו של יו"ד מתיאוריות אפלטוניות כלשהן.
למידה לשם למידה אין בה תכלית או משמעות. למידה לשם עשייה ויצירה, היא סיפור אחר לגמרי. אין משמעות ללמידה (או לחינוך) שאין בה תכלית מעשית, יצירתית, יוצרת אמיתית.
יש לך טיעון יותר משמעותי מאשר הטענה המופרכת כי איני מבינה למידה מה היא?
נסי שנית.
סליחה, אבל האם הטקסט הזה שלך לא נועד בעיקר לספר, אמנם בצורה אינפנטילית להפליא, שאת עצמך אקדמאית?
ולא סתם אקדמאית יבשה, ככל האקדמאים, אלא אקדמאית "מודעת", "יצירתית".
וכי איפה, לדעתך הגועשת, תימצא השכלה אם לא באוניברסיטה – בשוק? בבלוג בננות?
והאם הטקסט שפירסמת כאן הוא דוגמה ל"רעיון מצוין"?
לא הרבה פעמים בועז (אם זה אותו בועז) ואני תמימי דעים. אבל הפעם אני חייבת להסכים איתו. אם כי לא אוהבת ולא מקבלת את הנימה השיפוטית המזלזלת בה נכתבו הדברים. כמו את הנימה השיפוטית והמזלזלת בה נכתבו דברייך שלך.
ואגב, חייבת להגיד עוד משהו על האקדמאים במדעי הרוח והחינוך. מכירה רבים רבים וטובים, ולהגיד עליהם שהם מחממים את הכסא וממחזרים רעיונות, היא בורות לשמה. את תמיד יכולה לציין את הכשלים שמצאת במערכת, ואין ספק שיש הרבה הרבה מאד כשלים, כמו בהרבה מערכות גדולות ומנופחות אחרות, אבל מכאן ועד לאמירות הגורפות שהעלת בפוסט ובתגובותייך, הדרך ארוכה ארוכה.
בועז ואיריס היקרים,
קודם כל, תודה על הנימה הרצינית.
אענה אותה רצינות בדיוק:
בועז – לא, אני לא אקדמאית. גם כשיהיה לי בעוד שנה את התואר חסר המשמעות שיהיה לי, לא אקרא לעצמי כך. מעשיי מעניינים אותי הרבה יותר מאשר שורה מטופשת בקורות חיים שנועדה בעיקר לסתימת פיות של אלה הרואים בתארים עדות למומחיות או להשכלה מסויימת. את כל ההשכלה שרכשתי, כולל כולה, רכשתי מחוץ להרצאות ולשיעורים באוניברסיטה ובמכללה.
אני רוצה לראות מוסד אקדמי שקם בכדי להגשים ולבסס רעיונות, ולא רק במדעים מדוייקים, מדעי הטבע ושאר המקומות הדורשים הלכה למעשה ולא פחות מכך בכדי לקרוא למישהו "חוקר".
אני לא מצאתי ולו אחד כזה.
גם המקומות המתיימרים לתת הכשרה מעשית אינם עושים זאת.
הייתי רוצה מקום שהתעודה אינה מה שמשמעותי בו, אלא הרעיון וביסוסו. אין כזה בנמצא, לצערי, במערכת המכנה את עצמה אקדמיה – בתחומי ההומניסטיקה. מתי מעט, אם בכלל, בשנים האחרונות.
וכן, זה מרגיז אותי, כמו ההתנשאות שעליה דיברתי כאן קודם מפי אנשים שאינם חדשנים גדולים.
האמירות הגורפות הן מן המקום של סטודנטית הנדרשת לחמם כיסא עד שתוכל לעשות משהו עם הרעיונות שלה – כי בלי התעודה המטופשת, אין לך קול בעולם האקדמי. הרעיון הטוב ביותר יפסל אם הוא מושמע ממקום חסר יוקרה או נגנב על ידי מישהו שכבר קנה לעצמו שם ומעמד בלי רעיון חדשני אחד. ראיתי זאת לא פעם ואני בטוחה שגם אתם.
אני רוצה ליצור מקום לטיפוח חדשנות של ממש, מעשית שתנאי הקבלה אליו יכילו סעיף אחד ויחיד: רעיון טוב. ייתכן ויהיה עליי להקים אותו – אבל נחשו מה, יש מל"ג בעולם, וללא תואר שלישי, לא אוכל לעשות זאת.
ייתכן והטקסט הזועם הזה נכתב כבסיס עתידי למוסד כזה, שאני מקווה שישאר נקי מכל התיוק על בסיס חימום כיסא.
אני לא בטוח שנימת התגובה ההיא שלי כל כך מזלזלת. היא איכפתית. יש מקום לגנות את הזילזול הגורף והאופנתי בהשכלה הרשמית. ודאי שלא כל בוגר אוניברסיטה הוא גאון הדור, אבל רבים מהם לפחות משכילים (בתחומם). אני גם לא מבין את הדגש החוזר של בעלת המאמר על "מעשים" במקום רעיונות". רעיונות – זה מה שיש. לא סתם אמר אוסקר ויילד: אל תספר לי מה אתה עושה, ספר לי מה אתה חושב. פשוט נראה לי שהכותבת, ענת, נפלה קורבן לאותו הלך רוח פופולרי הגורס כי בכל מאיתנו יש פוטנציאל אדיר וייחודי, ואין עוד מקום לשיפוט ערכי (כדברי השחקנית-זמרת שירי מיימון: "למה מי קבע ששייקספיר זה יותר מטלנובלה?"). ובכן, יש וצריך שיהיו מי שיקבעו בדיוק דברים כאלה. אחרת נשתכשך כולנו במי אפסיים ונדמיין שזו תרבות.
אם הסטנדרט האקדמי (השונה ממוסד למוסד) הוא מדד לתרבות, הרי שמצבנו בכי רע, כיוון שיש בדיוק עשרה יוצרים קאנוניים שחיים היום.
האקדמיזציה מאפשרת להתעלם באופן טוטאלי מיוצרות ויוצרים חשובים ומשפיעים רבים מדי.
רעיונות=מיזמים מעשיים, אמנות/יצירה שאינה רק לשם שמיים כי אם גם מכניסה ליוצר וגם מעשירה את התרבות והחברה. דברים שמשנים משהו למישהו/הם.
וכן, יש הרבה יותר מדי אנשים עם המון דברים מיוחדים בראש ובמעשה שהאקדמיה אינה פתוחה בפניהם, או בפני רעיונותיהם.
אני לא מגנה את הידע או המחקר.
אני מגנה את ההתנשאות והאטימות.
אין בהכרח קשר בין השכלה ליצירה. ג'ימי הנדריקס היה מוזיקאי וגיטריסט מחונן, מבלי שלמד אף פעם מוזיקה. סמואל בקט הוא סופר מופלא שלא ישב באקדמיה.
הייתי בעבר שנתיים במדעי החברה באונ' ת"א, ותתפלאי – ישבתי שם כדי ללמוד; כלומר, כדי לשמוע על רעיונותיהם של הגל, מרקס ורבים אחרים – ולא כדי להשמיע את רעיונותיי שלי, או כדי להפגין איזו "יצירתיות". אלא שבימינו אלה יש נטייה לטפח אשליה שכל אחד הוא מעיין נובע של רעיונות ויצירה, שלכל אדם דרוש "ביטוי עצמי". ארבעה ספרי פרוזה הוצאתי עד כה, ועדיין איני רואה בעצמי סופר או יוצר.
אחלה ודעתך מאוד תומכת בהשארת האקדמיה כפי שהיא היום במעוז הבינוניות.
עם כל הכבוד לדברי אחרים ולמחקר קודם, בלי מחשבה מקורית לא יהיו לנו עוד הוגים ואנשי רוח.
ספרים זה סוג יפהפה של יצירה ואמנות, אבל אני האחרונה להתווכח עם אדם על הגדרותיו העצמיות.
האמת שאחרי בית צבי למדתי אצל מרצה מדהים בבר- אילן על גמילה מסמים. שמו צביקה רול ואני בכוונה מציינת את שמו.
לצערי אחר כך הלכתי ללמוד בימוי והוראה ונתקלתי במה שאמרת.
זה היה כה מאכזב ברמות קשות ביותר.
שאיני מסוגלת לחזור לשם.
אני חייבת לציין שכשאני הולכת לשיעורי תורה מביאים מרצים מדהימים ומעמיקים ביותר, שעומדים רמה בלתי נתפשת ממש.
כשלמדתי הייתי בתחושה של מיחזור, עייפות, ושום חידוש.
הפיכה לבנאדם מסודר יותר אך משעמם ומנותק.
את האיש החריג ציינתי בתחילת התגובה.
ולהפתעתי אף הוא טען כמוני.
הזכירו פה את ברוך קורצווייל שהיה זועם על הסטודנטיות לספרות שכל מה שמעניין אותן זה למצוא בעל.
יש הרבה במה שאת אומרת ענת – ואני דווקא נהינתי בחלק גדול מלימודי – בחלק הנותר תהיתי למה לעזאזל ללמד חומר לעוס וטריוויאלי ולמרוח אותו על סמסטר שלם כשאפשר לסכם את העניין בהרצאה של שעה וחצי.
היו כאלה מהמרצים שפשוט אספו את עבודותינו כחלק מחומר המחקר שלהם – את זה אפשר להבין – לפחות היינו פועלים ב"שדה המחקר"….
אני חייבת לומר לך שמבחינתי היה הבדל עצום בין מדעי הרוח למדעי החברה – במדעי הרוח נמצאו קורסים מעניינים ומאתגרים הרבה יותר מאשר האופי הטוטאליטרי והשטחי של מדעי החברה – שם כולם מדקלמים את אותן סיסמאות על "
הבניה" "רבתרבותיות" "האחר" "פטריארכליות" "פוסט מודרניזם" וחושבים את עצמם לפוקו לכיתה ג'.
והכי עצוב שהיה לי מרצה אחד מזהיר בתחום, שכמובן נחשב למצורע בעיני כל עמיתיו – פקידוני הרוח ושומרי חומות הקלישאות. כל פעם שהעזתי להזכיר את רעיונותיו הביטו בי כאילו הרגע קפצתי מהחלון של בית חולים לחולי רוח. הוא אמנם עסק באנתרופולוגיה אבל ברמה ובאופן מעמיק ומרענן וכמובן שיצירתי.
היה אגב עוד אחד – שהעז לקשר בין היסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות לשטויות של מדעי החברה וכמובן גם הוא נחשב לתמהוני.
לא מצאתי עדיין דרך טובה יותר לרכוש השכלה – צריך ליפול על המרצים הנכונים. ודאי שהאונ' המתוקצבת לפי מסיימי תארים , מעודדת מפעל לייצור תואר שני בשקל ודוקטוראט במבצע: אימא שלי מנחה דוקטורנטים שברור שהסיבה היחידה שהם התקבלו למסלול היא הצורך בתקצוב והסיבה היחידה שהם בחרו במסלול היא המילגה. וככה זה גם נראה.
בכל אופן מדובר במוסד המקבץ אליו תמהונים, בטלנים ותככנים. מוסד מיושן של מאבקי אגו וכוח שאין לו כרגע תחליף אבל הוא צריך ניעור מאוד מאוד רציני.
אני שונא דרדסים!
אקדמאית או לא, את מאוד ילדותית…. בת כמה את?
אני מת על אקדמאיות
אחרי האוכל.
–
מבין את כולם למה כל ההכללות האלו,
כל כך גורפות …
אפשר להאשים את כל העולם במקום לבדוק את עצמך.
השאלה היא שאלה של בחירה. אם מישהו הולך ללמוד מקצועות "בלה, בלה", שיבין מראש מהו עושה.
אם מישהו אכן רוצה ללמוד משהו שמחייב חריפות אינטלקטואלית וכושר יצירה והמצאה, שיבחר לעצמו את המקצוע הנכון לו.
אני עד בעשרות השנים האחרונות לבחירות משונות, שלא לומר מטומטמות.
אשה מוכשרת שמסוגלת ללמוד הנדסת מכונות ולהצליח בגדול, תלך ללמוד פסיכולוגיה כי זה קל יותר.
אני מכיר נשים לא מעטות שלמדו מתמטיקה, הצליחו בלימודי תואר ראשון ושני ואחר-כך הלכו לעבוד ברפואה אלטרנטיבית, שהיא "בלה, בלה" מסוג אחר, ורוטנות על ריקנותו של המקצוע!
אולם חישבו-נא על דרכה של פרופ' עדה יונת אל פרס נובל ותבינו מה צריך להשקיע בעבודה שיש בה ממש!
גיורא אתה כל כך מתנשא ובמקרה זה גם לא מרבה חכמה.
אני מודה שמה שמתרחש כאן גורם לי מדי פעם התקפות של התנשאות.
דבר אחד מפריע לי: הרצון להתנהג בבינוניות ואחר-כך להתרעם שמתיחסים אל המתנהג כבינוני.
מי שיקרא היטב בין השיטין של דברי ימצא מרשם לסיכוי להצטיין.
אותי לימדו שאם אתה רוצה לנסות ולהצליח בדבר כלשהו עליך לעבוד קשה. אין זה מבטיח הצלחה, אולם זה מקטין את סיכויי הכישלון.
אם המרשם הזה אינו מוצא חן בעיני אדם כלשהו, הרי שזו בעייתו ולא בעייתי.
דבר אחד שכחתי לומר: "תקינות פוליטית" — לא בבית ספרי!
אני מתקשה לתאר לעצמי התנהגות נלוזה יותר מאשר ההרגל "לכבס" מלים וביטויים.
גדולי הפושעים נוהגים ל"כבס" מלים.
הנדסת מכונות? למה כל כך רחוק?
במשפטים יש מקום לרעיונות טובים במבנה שלו כיום.וזה מהשהוא מאד מעשי.
את מציגה דיון פסאודו מעמיק, שולפת מילים ללא כסוי, המילה יצירתיות היא מילה יפה לכשעצמה אבל טעונה הסבר מעמיק. משהו מהרצון למצוא חן ולעורר פרובוקציות מצוי בקטע המוצג.יצירתיות אמורה לנבוע מתהליכים עמוקים שלא הוצגו בקטע.
יש לך דרישות מוגזמות.
זה קורה כאשר יש דעה אבל אין ידע – אקדמאי..
להעריך מקוריות ומחדשבה עצמאית זה מוגזם? כן, במקומות המקדשים אגו ובינוניות.
משפטים זה מקצוע נחמד מאוד שגם לא תובע, בדרך כלל, איי.קיו. גבוה מדי.
הצרה היחידה היא שהשוק מוצף בהם. משפטנים, לא זו בלבד שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם, גם אחרים אינם יודעים מה לעשות אתם.
אלוהים. כמות השטויות שנאמרות בפוסט הזה ובתגובות לו פשוט עוברות כל דימיון. צריך לכתוב על זה סיפור קצר.
מעניין בפוסט הזה איך מדיאטה אינטלקטואלית מתפתחת אנורקסיה.
חתולה שחורה, קסס- קסס, ומיוחמת, חתולה שחורה, קסס- קסס, אותך שורטת
אז חבל שהלכת ללמוד באקדמיה אם את בזה לכך. יכולת להיות אוטודידקטית, והיית מצליחה בחיים לא פחות. אנשים רבים מצליחים ללא תארים. גם כיום. בייחוד אם התחום שלך הוא כתיבה. מה לכתיבה ולתארים? ועוד יותר, נראה לי חבל שלא היית מספיק אמיצה שלא ללכת לאוניברסיטה, בניגוד למה שהורייך רצו, שתהיה בעלת תואר אקדמי. בכלל, מה שמעציב כאן, ואיש לא שם לב בגלל הפטפטנות על שוויה או אי שוויה של האקדמיה, הוא שלא הלכת בעקבות צו ליבך: ז"א, לא נמנעת מללמוד באקמיה, על אף שאת בזה לכך.
יש הרבה הומור בקטע למעלה.
אני אבוז לאקדמיה עד סיום התואר הראשון, והשני והשלישי. למה? כי אני בעצם אוהבת ללמוד, גם אם מעצבנים אותי כשמגבילים את החשיבה המקורית שלי.
וכן, אני אבוז תמיד למי שמכנה את עצמו "אקדמאי" מחוץ למודעות הכרות / לשכת התעסוקה. גם אינטלקטואל נכנס כאן. גם "איש רוח" זה לא כינוי חביב עלי. כולם טומנים בחובם התנשאות לא קטנה כלפי אנשים ונשים שלמדו פחות שנים – אבל לא בטוח שהם לא יודעים אפילו יותר מאותו אינטלקטואל מוצהר.
קאפיש?:)
האקדמיה היא מגדל שן. יושבים בה סנובים מפוחלצים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת, והם מנכסים לעצמם כל מיני מקצועות שפעם היה אפשר לעבוד בהם בלי תואר כמו עיצוב גרפי או ספרנות והיום אף אחד לא יקבל אותך לעבודה בלי תואר או תעודה.
עולם משוגע, בחיי, והכי משוגעים לדעתי הם מקומות העבודה שממיינים מועמדים לפי ציונים, כאילו הציונים הם מדד למשהו מלבד ליכולת של אותו בן אדם להצליח במבחנים.
למדו איתי כמה סטודנטים שסיימו בהצטיינות יתרה, אבל לא הייתה להם שום יכולת להתברג בתעשייה אז הם הלכו ללמוד עוד תואר ועוד תואר ובסוף נשארו באקדמיה, והיום הם קובעים מיהו מהנדס טוב למרות שלא עבדו כמהנדסים יום אחד בחייהם. זה כמו הבדיחה עם החתול – מי שלא יכול לעשות מלמד.
כמובן שיש גם אנשים טובים באקדמיה, אבל לצערי הם מתי מעט וקולם בקושי נשמע.