לשותף המכונף   אנחנו איקרוס. בלי מצפן. בלי מפה. רק זיכרון שחוק. אנחנו מתכננים כנפיים. ובין חישוב לבחירת דבק מישהו נזכר בכוכבים. ואז יודעים בדיוק:           מערבה. אני לוחשת לך תזכורת – כדאי שנמריא בלילה, ולא נעצור עד הקצה של הבוקר.    

  זה להתחיל לצעוד מול הרוח המתקררת. לדעת שזו התחלה חדשה, שהדרך עוד לא ידועה, אבל נמתחת כמו רחוב מחשיך. המוזיקה דמיונית, אבל כל צד הופך מנגינה. זה הכאב הקל בקצה של השפתיים, מתגעגע לטעם חדש לגמרי, למגע אחר. לחשמל הנרעד ברוך, ברכיים נמסות. הסיפור הזה כתב את עצמו על החיים של כולם כמעט. אבל הוא עוד לא קרה ככה, ...

  בטחנות הרוח של רוחך עגול כמו מעגל בספירלה כמו גלגל בתוך גלגל ללא סוף או התחלה על מסילה שמסתובבת כמו כדור שלג במורד הר או בלון של קרנבלים קרוסלה מסתחררת מסביב לירח מטביעה מעגלים   כמו שעון שמחוגיו מטאטאים את הדקות מעל פניו והעולם הוא כמו תפוח חג בדממת שביל החלב כמו המעגלים שיש בך בטחנות הרוח של רוחך ...

רותשיין על השביל המשובץ אבנים קטנטנות, ליד היהודי הנודד הסגול הנצחי. ריח של דשא קצוץ. ואת. בכובע גדול מדי. ומקל. אני פוגשת אותך כשאני שוכחת לאהוב אותי כבר הבנתי. היית אוהבת את זה שככה את מזכירה לי.  

7.11.11 – בין ניו יורק לדנבר, גלויה בין העננים סבתא רותי שלי, את הקטע הזה ליורצהייט שלך אני כותבת על מטוס, במקום שנראה לי הכי קרוב אלייך, כי אם יש משהו שאני בטוחה בו, זה שעשית יותר קילומטרז' טיסה מכל אחד אחר במשפחה, סבתא מעופפת שלי. אני בטוחה שאת מבינה ומאשרת לי להיעדר, כי חו"ל תמיד היה תירוץ מספיק טוב, ...

אני מהנאחזים, כמוך שרק אחדים אולי אוהבים. בכל פעם שהטרוריסטים שבי צופים אני נזכרת בחתול שלך, שמחכה למישהו שלא ישוב. השארת אותנו ככה, ממשיכים להחזיק חזק במעקה הגואל היחידי אבודים כמו אטלנטיס עם מצפן מילים שבור עוד קצת, עכשיו.

  ואריאציה על אחד ישן, מתקופה בה באמת הייתי חתכים חתכים. בדיוק על זה. זירה אחרת כששכירי החרב, מוטות עץ ארוכים בידיהם, לוקחים אותך הרחק ממני החדר מתכווץ מאחורי גבך דלתותיו הטרוקות מדממות וורוד. כי יש דברים שלא משתנים. ותמיד בבוקר אני זאת שזוחלת חזרה ומתכווצת מאוקיינוס לשלולית עוד קצת בכל צעד על הרצפה ושונאת נורא את החדר הורוד ואת ...

בדממת יום הכיפורים אני רוצה ללחוש בוא נתנה תוקף, אהוב. לא אהבה, לא חסד, לא רוך. הייתי רוצה לתנות משהו במקום להרגיש את העפר קרוב כל כך ואת צריבת החתימה על הבשר. הלב ממריא עכשיו כמו אבק פורח אל הרב ממגנצא לפני אלף שנה שכשסרקו את בשרו במסרקות ברזל שאל רק את מי תיקח האש, ואת מי יהרוג הקרח וידע ...

    Normal 0 false false false /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"טבלה רגילה"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt; mso-para-margin:0cm; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:10.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-ansi-language:#0400; mso-fareast-language:#0400; mso-bidi-language:#0400;} במקום גלויה דברים לגילוי מצבה, במלאת 30 למותה של רות אבישר, סבתא שלי 1912-2010 סבתא רותי שלנו מעולם לא הביאה לנו סתם שוקולד של ילדים, סתם שוקולד פרה, ...

  "Beauty is truth, truth beauty," – that is all Ye know on earth, and all ye need to know. John Keats הרי בטוח בערב שלפני החורבן, מישהו מצא איזה יופי מתגולל בין הבתים שנפרצו מכבר מתעדן בין הכלים שעתידים להישבר ביום למחרת ולהפוך ברבות הימים מקדשי מעט ועם הזמן מעט יותר עד שיוותר כל כך מעט בין ספרי תורה ...