בננות - בלוגים / / במקום גלויה – דברים לגילוי מצבה, במלאת 30 למותה של רות אבישר, סבתא שלי
Oh, look to the western sky
  • ענת אבישר

    בת 33, משוררת, פרסומאית, אמנית במה ועיתונאית דה-לה שמאטע, עדיין חולמנית מדי. אשת קריאייטיב, יצירתיות, רעיונות, יוזמות ומילים. מנהלת המחלקה ליחסים בינלאומיים ומלכ"רים במשרד יחסי הציבור רוני ארנון תקשורת. עובדת עם עמותות כמו לא לאלימות נגד נשים, מוזיאון הילדים בחולון, האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה ושדולות שונות לזכויות עובדים, נשים וילדים. בעבר, קריאייטיב דיירקטור במשרדי פרסום קטנים וממזרים. בעבר, ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות הבי והטרנס בישראל. לפני כן עבדתי בקרן לירושלים ועוד קצת קודם ניהלתי בפועל את עמותת בית הסופר - בית לאמנים בירושלים. ויש לנו גם כתב עת נפלא העונה לשם זוטא: http://zuta.org.il/ אשר הקמתי ביחד עם רונן אלטמן קידר, כפרות עליו ועל כשרונותיו. http://www.ynet.co.il/headlines/1,7340,L-5119-0,00.html - הטור שלי ב-YNET.  שירים שלי ניתן למצוא בהליקון "פחד" 2010, וגם בגיליון ט"ו של כתב העת "משיב הרוח" שהיה לי הכבוד גם להיות בוגרת כיתת השירה "מזמור" הראשונה שלו. ניתן למצוא אותי גם באתר במה חדשה http://stage.co.il/Authors/16415 וכאן. ובפייסבוק. ובכלל, די קל למצוא אותי, כאן ובמקומות אחרים :)

במקום גלויה – דברים לגילוי מצבה, במלאת 30 למותה של רות אבישר, סבתא שלי

 

 

Normal
0

false
false
false

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

במקום גלויה

דברים לגילוי מצבה, במלאת 30 למותה של רות אבישר, סבתא שלי
1912-2010

סבתא רותי שלנו מעולם לא הביאה לנו סתם שוקולד של ילדים, סתם שוקולד פרה, תמיד זה היה משהו בטעם מיוחד – עם מנטה או מריר במיוחד. "לינדט," היתה מסבירה כשחזרה עם חפיסה בשפה שעוד לא היתה מובנת לצעירים שבינינו,  מיעד כלשהו בעולם, "זה שוקולד אמיתי."

סבתא שלנו מעולם לא לקחה אותנו לסתם הצגה לילדים באיזה קניון. זה תמיד היה היכל התרבות, למשהו של הקאמרי או לבלט של ה"בולשוי" בהופעה מיוחדת. היא היתה מיוחדת וכך גם אהבה לתת משהו מיוחד, ביד שתמיד היתה חמה ושמחה להעניק.

סבתא סקרנית שלנו, אהבת יותר מכל לטייל, בארץ ובעולם, ולקחת אותנו בכל חופשה לאיזה מקום שעוד לא היינו בו או לכל הפחות לשחק איתנו בכדור או לעשות תחרויות שחייה ב"סחנה" (ולנצח!). לעולם לא אשכח את שלושת השבועות איתך באירופה, את הדרך שבה בילינו, את הכיף שעשית גם מרגעים פחות מוצלחים בטיול ההוא. לימדת אותי הרבה על לקחת בקלות את החיים, גם את מה שמאבדים בהם.

לפעמים התווכחנו איתך ויכוחים סוערים על פוליטיקה, על יחסים, על הלימודים, על הבריאות שלנו – ושם לא היו איתך פשרות, "כי חברים אמיתיים דואגים," היית מסבירה את העיקשות. 

כשהיינו חולים היתה מצמידה פלסטר לכלי האוכל שלנו, וכותבת את שמו של החולה, שנישמר הבריאים מן הסטרפטוקוקוס המסוכן. החולה הרגיש מיוחד והבריאים קינאו וחיכו שסבתא תבוא כשהם יהיו חולים. אחרי הכל, היית אחות ומיילדת,מחלוצות המיילדות של עמק יזרעאל. להערכתי הזהירה, יילדת למעלה מעשרת אלפים תינוקות, משנת 1936 ועד שפרשת. לדעתי, איפשהו בחשבון אצל הבוס הגדול שם למעלה, זה חייב היה לקנות לך מקום לצידו.

היית באמת מיילדת, במובן העמוק ביותר הקיים – בכל רמ"ח איברייך ושס"ה גידייך, עם לב שלא ידע להפסיק לתת, להפסיק לטפל, להפסיק לסייע. טענת שאפשר לדבר איתך על הכל (מה שהיה נכון, כי לא משנה מה קרה בחיי תמיד היית שם להקשיב ולא לשפוט), ושראית כל דבר שיש לאנושות להציע כשהיית מיילדת כל השנים האלה. בבריאות הגוף כמו בבריאות הנפש, היית אחות רחמנית ומיומנת, שלולא היטלר, היתה מסיימת לימודי רפואה – אבל מעולם לא הסתכלה אחורה ולא הרגישה חרטה כלשהי.

כך גם היה כשעזבת את עמק יזרעאל, האהוב והמוכר, כדי לבוא להיות קרוב אלינו. מעולם לא היבטת לאחור, וכעת את קבורה בהרי ירושלים, ביערות בהם גדלנו אנחנו, נכדייך, בהם חי בנך בעשרים וחמש השנים האחרונות. לא היססת להתקרב אלינו כשהרגשת רחוקה מדי, ולא היבטת לאחור – נהנית תמיד ממה שיש, ממה שהעולם הציע.

סבתא מיוחדת שלי, היית ממש סבתא מעופפת, עם מיליון חוויות וסיפורים ממיליון מקומות בעולם, ואפילו יצא לך לשבת בספארי "שני מטר מאריה". היית תמיד סבתא עם דעות, פמיניסטית וסוציאליסטית אמיתית. האמנת בעבודה קשה במשך כל החיים, כמתכון שמביא בריאות, אושר, נתינה והנאה אמיתיים. היית אופטימיסטית נצחית, סבתא, ולימדת אותנו לחפש בכל סיטואציה את הצימוקים, כי בעינייך אין מקום בעולם או בחיים שאין בו איזה יופי.

אז סבתא רותשיין שלנו, אם את תופסת שם למעלה את הבוס הגדול, ספרי לו שמתגעגעים אלייך מאוד כאן בבית, ושככל שהזמן עובר מתגלים עוד ועוד מעשים טובים, מעשי חסד של ממש, שעשית בלי לספר ובלי שמץ גאווה בלב, עבור אנשים. פשוט כי כזאת את, ענקית וגדולה מהחיים, ולא יכולת שלא לתת מעצמך לכל מי שנזקק.

אין ספק סבתא, ידעת ליהנות מהחיים עד הסוף, עד סופם. ידעת לתת, ממקום אמיתי ופתוח.

סבתא, אישית אני מעדיפה לחשוב שלפני חודש טסת לטיול הכי גדול שלך, רותשיין. ולמרות שהפעם לא נקבל גלויה, אני יודעת שאת בטוח עושה חיים משוגעים, איפה שלא תהיי.

אנחנו אוהבים אותך,

לומי לום, סבתא שלי.

 

2 תגובות

  1. מרגש ונוגע, ענת, היא תשמור עליך מלמעלה
    יהי זכרה ברוך

  2. מרגש , ציירת תמונה כל כך יפה של סבתך
    זכית את בסבתא כזו
    זכתה "רותשיין" בנכדה כמוך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת אבישר